מצרים וישראל במבט השוואתי ותיאורטי
Barnett, 1992
הספר של מיכאל ברנט עוסק באופן התמודדות המדינה עם עלויות ההכנה למלחמה ומשווה בין ישראל לבין מצרים בנושא זה. הסיכום הנוכחי מתמקד בפרק האחרון של הספר, המבקש לאתגר את התפיסה המקובלת של הזיקה בין המלחמה לבין יחסי מדינה וחברה. המחקר האסטרטגי של תהליכי ההכנה למלחמה נשען על ההבנה כי קבלת ההחלטות בתחום חשופה לאילוצים המגבילים את יכולתה של המדינה לגייס משאבים עבור המלחמה. ועם זאת, קבלת החלטות זו מיועדת גם לשמר את עוצמתה של המדינה ואת האוטונומיה שלה. באופן דומה, האתגר המרכזי שלפניו ניצבו מנהיגי ישראל ומצרים היה כיצד להשיג את יעדי הביטחון כבדי העלות מבלי להסתכן בערעור היציבות הפוליטית ובעיכוב הצמיחה הכלכלית. לטענת המחבר, עוצמת המדינה בשני המקרים השתנתה ואף נחלשה בעקבות ההכנות למלחמה, עקב האסטרטגיות שנקטה המדינה והאוריינטציה האידיאולוגית שאימצה.
כאשר בחנו חוקרים את המקרה הישראלי והמצרי, הם נוכחו לדעת כי אף שמדובר בשתי מדינות עניות במשאבים, יכולת גיוס המשאבים של המדינות מאזרחיהן הייתה טובה יחסית. במקרה המצרי ניצבו מנהיגי המדינה לפני מבנה מדינתי רופף וחברה רבת תחלואים, שנבעו מן המסורת הקולוניאלית, מתיעוש מאוחר ומחוסר אמון מתמשך של האוכלוסייה בשלטון. המבנה האגררי של כלכלת המדינה לא התאים להעמדת יכולת צבאית מרשימה, והיכולת המוסדית, הפוליטית והכלכלית שלפני קבלת העצמאות ב־1957 עוקרה מצד הפיקוח הקולוניאליסטי הנוקשה מדי. המדינה הייתה תלויה בהון זר או מקומי, והייתה לה מעט מאוד אוטונומיה משל עצמה. מאפיינים אלה גרמו לכך שהסמכות המדינתית התקשתה לגייס משאבים פנימיים לטובת הביטחון, מבלי לערער בכך את יציבות השלטון.
מדינת ישראל אופיינה כמדינה חזקה, אולם בשונה ממצרים, בישראל התבסס אפרטוס מדינתי חזק עוד בימי המנדט הבריטי. עוצמת המדינה נשענה על אידיאולוגיה ציונית שהקנתה מעמד חשוב מאוד לקיום המדינתי וכפפה את הכלכלה לרשותו, וכן על מפלגה שהייתה דומיננטית בחיי היישוב ובניהולו. אלה אפשרו תהליך גיוס משאבים פנימי, שביצר את האוטונומיה המדינתית מול השחקנים הכלכליים המקומיים. המדינה החזיקה ביכולת מרשימה למדי, בהשוואה לכל מדינה פוסט־קולוניאליסטית אחרת, לחדור ולגייס משאבים מן החברה לטובת המלחמה. למרות זאת, יכולתה להשקיע משאבים בהכנה למלחמה הייתה מוגבלת בתחילה בגלל היעדר משאבים פנימיים ובירוקרטיה מדינתית שלא הייתה מפותחת במידה מספקת, ומאוחר יותר עקב אילוצים פוליטיים וכלכליים. אפילו בתקופות של מצוקה ביטחונית ניכרת, שבהן אפשר היה לצפות להעמקת השימוש בכפייה מטעם המדינה ולהיענות של קבוצות שונות למאמץ המלחמתי, גם אז התהוו מגבלות רציניות על יכולתה של המדינה לגייס משאבים לטובת המלחמה. בכל מהלך שבו ניסו ראשי המדינה לגייס משאבים בהיקף רחב לטובת המלחמה ניכרה מצד אחד עוצמת המדינה, אך מצד שני – מגבלותיה. שתי ההנהגות, במצרים ובישראל, התאפיינו אפוא בפער משאבים קבוע אשר העלה את השאלה כיצד הן עשויות לפעול במצבים שבהם יעדי ההכנה למלחמה, היציבות השלטונית והצמיחה הכלכלית התנגשו אלה באלה.
חוקרת קודמת טבעה את...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
