מימון מבוסס ביצועים בהשכלה הגבוהה האמריקנית: סקירה שיטתית של ההשלכות המכוונות והבלתי מכוונות
Ortagus et al., 2020
מדיניות המימון מבוסס הביצועים בארצות הברית קושרת חלק מתקציבן של מכללות ואוניברסיטאות ציבוריות לתפוצאות הסטודנטים, כגון שיעורי השלמת תואר. סקירה שיטתית של הספרות האמפירית, בדגש על מחקרים המאפשרים הסקה סיבתית, מעלה שאימוץ המדיניות קשור בדרך כלל בהשפעות אפסיות או חיוביות מתונות על התפוקות המכוונות, ולצד זאת בהשלכות בלתי מכוונות כמו צמצום הנגישות, "שחק" של המערכת לטובת תפוקות קלות, ופגיעה בקבוצות סטודנטים מוחלשות ובמוסדות בעלי משאבים מוגבלים. מנגנוני שוויון המתגמלים מוסדות על הכשרת סטודנטים מקבוצות מודרות עשויים לקזז חלק מההשלכות.
הקשר המדיניות
בארבעת העשורים האחרונים ביקשו ממשלות ברחבי העולם להגביר את אחריותיותם של מוסדות ממומני ציבור לתפוצאותיהם, מתוך מגמה לשפר ביצועים ולנהל נאמנה את כספי הציבור. בארצות הברית הוחדרה גישת הניהול הציבורי החדש למערכת החינוך, ובהשכלה הגבוהה גברו לחצי האחריותיות לנוכח שאלות בדבר ערך התעודות, עלויות ההשכלה וחובות הסטודנטים. אתגרים אלה חריפים יותר מאשר בחינוך היסודי, בשל האוטונומיה הגבוהה של הסגל ומגוון רחב יותר של תפוקות רצויות.
מדיניות פופולרית אחת היא קשירת חלק מתקציבו של מוסד לתפוצאות הסטודנטים, וכשלושים מדינות מפעילות אותה. טנסי הייתה ב-1979 הראשונה לאמצה. הגל הראשון בשנות התשעים, "מימון מבוסס ביצועים 1.0", הקצה בדרך כלל בין אחוז לחמישה אחוזים מההקצבות כבונוס לתקציב הבסיס, אך מדינות רבות השעו או ביטלו אותו בעיתות מצוקה תקציבית, שכן תוספת בונוס קשה לשמר כשהממשלות מקצצות. הגל השני, "מימון מבוסס ביצועים 2.0", שהחל בסוף שנות האלפיים, הבדיל עצמו בשניים: במקום בונוס הוא העמיד בסיכון חלק מתקציב הבסיס עצמו, כך שמוסדות עלולים לחוות ירידה בתמיכה אם לא יעמדו ביעדים, וכן נקשר חלק גדול יותר מהמימון לתפוקות. נכון לשנת התקציב 2020 ארבעים ואחת מדינות אימצו מערכת כזו בשלב כלשהו, ותשע מעולם לא אימצו.
פרטי המדיניות משתנים בין המדינות. רובן מחילות אותה הן על מכללות קהילתיות הן על מוסדות לתואר ראשון, ומספר הסטודנטים המשלימים את התואר הוא המדד הנפוץ ביותר, לצד מדדי שימור,...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
