כוחות מעמדיים, מעבר וההתקוממויות הערביות: השוואה בין תוניסיה, מצרים וסוריה
Allinson, 2015
התפיסה הרווחת באשר לגל ההתקוממויות בעולם הערבי בשנים 2011-2010 גורסת כי הן לא הצליחו לבסס דמוקרטיה ליברלית באזור, ולכן השאלה שמעסיקה את החוקרים היא מדוע היה היבול כה דל. תאורטיקנים העוסקים בתהליכי דמוקרטיזציה החזירו לדיון הסברים תרבותיים־פוליטיים: אופיים הסולטאני של המשטרים, תפקיד הדת וחוסר האמון שמקורו במורשת האוטוריטרית. ואולם אפשר לטעון שהם התעלמו מאחד הסוכנים החשובים ביותר בתהליכי דמוקרטיזציה במקומות אחרים בעולם: מעמד הפועלים, שתרומתו ותרומת איגודי העובדים להבטחת זכויות אזרח ולבחירת ממשלות ייצוגיות הוכחה במחקרים קודמים. הכשל אינו מקרי, אלא נובע מהנחה מובלעת שדמוקרטיזציה פירושה אך ורק דמוקרטיה ליברלית, ומתפיסה דיכוטומית שלפיה משתתפים בתהליך שני צדדים בלבד, ליברלים חילוניים ואסלאמיסטים, ואילו המעמד החברתי והכלכלה הפוליטית נעדרים מן הדיון.
הביקורת על תאוריית הדמוקרטיזציה
רוב חוקרי הדמוקרטיזציה רואים בתהליך כיוון אחד ברור: כינון דמוקרטיה ליברלית־מערבית בעלת שוק חופשי, שבה ציבור הבוחרים נותן את הסכמתו לשליטת אליטות, וגבולות עוצמתן נמדדים במה שביכולתן לעשות מבלי להפריע ליחסי הכוח בכלכלה. לדידם התהליך הוא תולדה של משא ומתן בין אליטות ותיקות לחדשות על הקמת מוסדות, ומחאות המונים ושביתות נבחנות דרך עיניהן של האליטות ואף נתפסות כאיום על שלב החיזוק של הדמוקרטיזציה. את כישלון המעבר במדינות הערביות הם מסבירים במורשת האוטוריטרית של כל השחקנים, ובמקרה הסורי באופי הסולטאני שגרם להתלכדות הקבוצה השלטת. מה שחסר, לטענת מבקריהם, הוא ביקורת על עצם תפיסת הסוכנים שמאחורי ההתקוממויות והיעדר ניתוח סוציולוגי של ההיסטוריה שלהם. עדויות אמפיריות מלמדות שאין יסוד להתעלמות מן המוני העם: כך, במאמר מרכזי על תוניסיה כמעט שאין אזכור לאיגוד העובדים הגדול, חרף תפקידו המרכזי בהפלת המשטר. השסע היחיד המאוזכר דרך קבע הוא הזהות הדתית, וגישה זו מתעלמת מן הדינמיקה האמיתית של ההתקוממות.
סוציולוגיה היסטורית של דמוקרטיזציה ותפקיד ארגוני העובדים
אפשר לתקן את פגמי התאוריה תוך...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
