חבר בכל מזג אוויר? יחסי סין-אפריקה במאה ה-21
Taylor, 2004
שורשי ההתקרבות המחודשת בין סין לאפריקה
הקשרים בין הרפובליקה העממית של סין לאפריקה במאה העשרים ואחת נשענים על שלושה יסודות עיקריים: המשבר ביחסי החוץ של סין לאחר אירועי כיכר טיאנאנמן בשנת 1989, התרחבות הסחר הסיני בשנות התשעים, והשאיפה לגייס תמיכה אפריקאית בארגונים בינלאומיים, בעיקר באו״ם, לשם מניעת ביקורת על רקע זכויות אדם ולבידוד טייוואן. לאחר שבמהלך שנות השמונים ירדה חשיבותה של אפריקה בעיני בייג׳ין, המשבר הפוליטי מול המערב הוביל ל״גילוי מחודש״ של היבשת. סין החלה לשלב בין שיקולים דיפלומטיים וכלכליים במסגרת מדיניות חוץ שמטרתה חיזוק מעמדה כמעצמה עולמית ושיקום תחושת ה״מקום הראוי״ של סין בזירה הבין־לאומית.
תפיסת המדיניות הסינית נשענת על תחושת חולשה יחסית בזירה העולמית, אך גם על תודעת עליונות תרבותית־לאומית עתיקה. הסתירה בין שאיפות ההנהגה לבין כוחה הממשי של סין דחפה אותה לנסות ולהוכיח את עצמה כמעצמה אחראית ובעלת השפעה. תפיסה זו כללה גם ראייה של העולם המתפתח, ובתוכו אפריקה, כזירה שבה יכולה סין למצב עצמה ככוח מוביל וכבעלת השפעה מוסרית וכלכלית.
לאחר טיאנאנמן: אפריקה כעוגן מדיני
הבידוד הבין־לאומי שאליו נקלעה סין לאחר דיכוי המחאה בכיכר טיאנאנמן הביא אותה לחפש תמיכה בקרב מדינות העולם השלישי. בעוד שהמערב גינה את בייג׳ין, רבות ממדינות אפריקה שמרו על שתיקה או אף הביעו תמיכה. תגובתן נבעה משילוב של אינטרסים: התנגדות למעורבות מערבית בענייני פנים, חשש מהתעוררות תנועות דמוקרטיות בארצותיהן, ותלות בסיוע הכלכלי הסיני. מנהיגים...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
