התפתחות יחסיה הבין־לאומיים של אפריקה
Clapham, 2005
פתח דבר
רוב מדינות אפריקה זכו בעצמאות בשלהי שנות החמישים ובראשית שנות השישים, בתוך סדר עולמי שהתאים באופן יוצא דופן לצורכיהן של מדינות קטנות, חלשות ומלאכותיות ברובן. הוא איפשר להן לאמץ תפיסת ריבונות שהעניקה להן תמיכה בין־לאומית בהמשך שלטונן, אך פטר אותן מרבות מהדרישות שליוו את התפתחות הריבונות באירופה, כמו הגנה טריטוריאלית מפני שכנים מאיימים וכינון מוסדות ממשל יעילים. עם הזמן הסירו התפתחויות במערכת הגלובלית, יחד עם משברים כלכליים ופוליטיים פנימיים, חלק ניכר מההגנות הללו, והותירו את היבשת חשופה לעולם חדש שקרא תיגר על הנחות היסוד של הדיפלומטיה האפריקנית.
הפוליטיקה של בתר־קולוניאליזם
הופעתן של המדינות החדשות התרחשה בתנאי רגיעה יחסיים. למעט המושבות הפורטוגליות ואזורי ההתיישבות הלבנה, נחסכו מהאפריקנים הטראומות של מלחמה ומהפכה, ותנועות לאומיות קידמו בעיקר תביעות עממיות לעצמאות. השחרור התאפשר משום שהמערכת העולמית שלאחר מלחמת העולם השנייה העבירה את תמיכתה מהמעצמות הקולוניאליות אל ארצות הברית וברית המועצות, משום שרווחי הקולוניאליזם לא הצדיקו מאבק על המשך הכיבוש, ומשום שהאליטות היורשות חלקו את ערכי המערכת הבין־לאומית, בייחוד את שמירת הסדר הטריטוריאלי הקיים. המעמד שבו שולבו המדינות כונה "ספק מדינתיות": היחס אליהן היה כאל ריבוניות מלאות, אף שרבות לא עמדו באמות המידה שנדרשו בעבר, משום שהמדינות המובילות היו מוכנות להבטיח את חברותן. במרבית המקרים היתה דווקא המעצמה הקולוניאלית לשעבר הערֵבה המרכזית לשלמותן הטריטוריאלית ולביטחונן.
האופי המוסכם של היחסים קיבל ביטוי במערכת עקרונות שהנחתה את הדיפלומטיה הפנימית ביבשת. בניגוד לאזורים אחרים, את אפריקה הבתר־קולוניאלית הנחה עיקרון של סולידריות, שבא לידי ביטוי ברעיון ש"כולנו אפריקנים", ואשר לא מנע מחלוקות אך עיגן פשרה שמרנית. זו הובילה בשנת 1963 להקמת הארגון לאחדות אפריקה, שנשען על כיבוד הטריטוריאליות...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
