המילה הכתובה והמילה המדוברת: על שבר והמשכיות בתולדות האנטישמיות בגרמניה
וולקוב, 2000
1
סיפור השמדת היהודים בידי הנאצים נכתב בדרך כלל מנקודת המוצא של האנטישמיות במאה ה-19, וסיפור האנטישמיות בגרמניה במאה ה-19 נכתב מנקודת המבט של התקופה הנאצית וכ"חזרה כללית" להשמדה. הופעתם של הנאצים מוצגת תמיד כתוצאה של תהליך קודם, רב-שנים ורב-שלבים, כצמיחה מ"מקורות" ידועים. היסטוריונים אומרים כי שבר והמשכיות תמיד כרוכים זה בזה. לכל תופעה יש מקורות בעבר, אך כל תופעה היא גם עניין חדש. הוויכוח הוא על האיזון בין המשקלים השונים שיש לתת להמשכיות ולתמורה. אך בסוגיות הקשורות לנאציזם ומדיניותו כלפי היהודים, האיזון העדין הזה מתערער ונמצא מעוות. אין הצדקה לטשטוש המהפכני שבתופעת האנטישמיות הנאצית ולשימת דגש על הישן והמוכר. כתוצאה מכך נשבים חקר האנטישמיות הטרום-נאצית בגרמניה וחקר האנטישמיות הנאצית בתבניות מוטעות.
הבלטת ההמשכיות בתולדות האנטישמיות בולטת במיוחד בהיסטוריוגרפיה הנכתבת בידי יהודים. את העמדה הקיצונית ביותר נקט בן-ציון דינור, עוד במהלך מלחמת העולם ה-2, בחיבורו "גלויות וחורבנן", בו הציע תפישה מחזורית של ההיסטוריה היהודית, שבה כל מרכז של חיים ותרבות יהודיים נחרב בתורו ומוקם מחדש במקום אחר. שרשרת מתמשכת של יצירה וחורבן, שלפי דינור, רק שיבה לארץ ישראל יכולה לנתק. כך אפשר לפרש גם את השואה כפרק נוסף בסיפור טראגי, חזרה על דפוס העבר. גם שמואל אטינגר ביקש להצביע על מחזוריותה של "האנטישמיות לדורותיה". הוא גרס שמקורה בתדמית הסטריאוטיפית של היהודי, הנטועה בתרבות המערב. סטריאוטיפ זה מופיע כל פעם מחדש בעתות משבר, מעורר את השנאה הכבושה ומאפשר לה לפרוץ שוב באורח פעיל והרסני. ע"פ הגרסאות האלה, המדיניות האנטי-יהודית של הנאצים בגרמניה היתה רק פרק נוסף בתולדות "שנאת עולם לעם עולם", גרסה מודרנית של הפוגרומים, הרדיפות והגזירות מהעבר.
היסטוריונים אחרים מעדיפים להציג התפתחות דינמית ותהליך של החרפה, ולא חזרה על אותה תבנית. יעקב טלמון לא ראה באנטישמיות הנאצית פרק נוסף, אלא שיאו של תהליך החרפה ממושך. הוא עקב אחרי הקווים המקשרים בין ריכרד ואגנר ליוסטון סטיוארט צ'מברליין, והיטלר והאידאולוג הגזעני שלו, אלפרד רוזנברג. הוא שם דגש על ההתעצמות ההדרגתית של הרגשות האנטי-יהודיים בתהליך זה ועל תהליך הבשלתה של "אידיאולוגיית ההשמדה". לדעתו, התגבשותה של אידאולוגיה גזענית היא שנתנה בסיס שיטתי ונקודת מוצא למדיניות ההשמדה של הנאצים. בספרו האחרון, הסביר טלמון כי האנטישמיות היא "נוירוזה בת מאות בשנים", שהגיעה לשיאה "בטירוף דמוני ורצחני".
גם ג'ורג' מוסה ראה במקרה הנאצי תוצאה סופית של תהליך המצוי בתאוצה ממושכת. הוא טען כי האנטישמיות היתה תמיד במרכז "האידיאולוגיה הגרמנית", חלק בלתי נפרד מן התנועה הפולקיסטית, ויסוד מרכזי של הנציונל-סוציאליזם. מבחינתו, האנטישמיות הנאצית היתה במבט לאחור מעין קיום של הבטחה ישנה, מילוי משאלת-לב. יעקב כ"ץ הגיע למסקנה דומה. הוא הסביר כי התיאוריה הגזענית לא היתה "גורם ראשי וראשוני", שכן היא לא יצרה את "הניגוד בין היהודים לסביבתם", אך בתנאים שלאחר האמנציפציה ובהתחשב ב"מנטליות של הנאצים", שימשה התיאוריה כלי להפיכת הרהורים על "הרחקתם" של היהודים לתוכנית ביצוע שהוגשמה לבסוף תוך כדי השמדתם.
תחושת המובן מאליו המלווה את הטיעונים האלה, המקשרים בין האנטישמיות הישנה לבין ההשמדה הנאצית של יהודי אירופה, אופיינית גם להיסטוריונים שאינם כותבים במסגרת המחשבה הציונית. אלה מעדיפים בדרך כלל לדון רק בפרק האחרון של המסורת הארוכה של האנטישמיות, בשנים שאחרי 1871. אופיינים לקו מחשבה זה: ספרו של פאול מאסינג, "חזרה לקראת השמדה" (1946), וספרו של פיטר פולצר, "היסטוריה של האנטישמיות הפוליטית בגרמניה ובאוסטריה". גם חנה ארנדט, שהקפידה על ההבחנה בין אנטישמיות "מסורתית" ל"מודרנית", אינה מותחת קו ברור בין ה"מודרנית" לזו של הנאצים. כך עושה גם הלמוט קראוזניק בספרו על רדיפת היהודים ברייך ה-3, הפותח בסקירה על האנטישמיות הטרום-נאצית בגרמניה הקיסרית. כך נראה שרוב ההיסטוריונים מקבלים באופן אינטואיטיבי "תזת מקורות" כלשהי המתייחסת למאה ה-19.
בהיסטוריוגרפיה שלאחר 1945 הפכה האנטישמיות בגרמניה שלפני 1914 למין "התחלה מסבירה" ואף ל"התחלה שיש בה משום הסבר מספק" (כלשונו של מרק בלוך). היא מוצגת כתנאי הכרחי ל"פתרון הסופי", ואפילו כתנאי הכרחי ומספיק. אלא שהאנטישמיות הטרום-נאצית אינה יכולה לספק הסבר למה שקרה שם. מדיניות ההשמדה התבצעה לאחר פרוץ מלחמת העולם ה-2, לא קודם, ולא אחריה. היא התרחשה בתחום הרייך ה-3 ולא במקום אחר. אם אכן האנטישמיות ה"מודרנית" היתה מקור לאירועים בעידן הנאציזם, יש להראות שהיה בה משהו שונה ואחר ממה שאפיין את האנטישמיות בדורות הקודמים, משום שרק במקרה הזה נסתיימה הפרשה באופן כה נורא; ואילו מה שמיוחד לאנטישמיות ה"מודרנית" אינו בר-העברה, שכן הוא מתבהר רק בהקשר של אותו זמן – תוצאה של מצב יחיד במינו ושל מצוקות אופייניות לו. אבל גם הייחוד הזה מיטשטש כשמשווים את האנטישמיות בגרמניה הווילהלמינית (של הקייזר וילהלם ה-2, בין השנים 1890–1918) עם זו שברפובליקה ה-3 בצרפת. אפשר לראות באנטישמיות ה"מודרנית" שלפני הנאציזם מעין הקדמה למה שעלול להתפתח, אך לא הסבר; תנאי פתיחה הכרחיים – אבל לא "מקור". תחת השלטון הנאצי התרחש בגרמניה "היפוך משמעויות" רחב, גם בשאלות הקשורות לגורל היהודים. הומצאה והוכנסה לשימוש שפה חדשה, שאפשרה את המעבר מן המילה הכתובה של מאר ודיהרינג, אל המעשה האלים והרצחני של היטלר והימלר.
2
על מנת לקשר בין האנטישמיות של המאה ה-19 לאנטישמיות הנאצית, מספיקה הוכחה של המשכיות כלשהי, למשל שהמתכננים והמבצעים של המדיניות הנאצית באו במגע עם האנטישמים בדור הקודם: במגעים אישיים או תוך כדי פעילות...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
