הכפל של הקולנוע: כמה תגובות למץ
Rushton, 2002
ישנה ירידה במחקרים העוסקים בקישה הפסיכואנליטית בביקורת הקולנוע. אמנם ישנם מחקרים בנושא פסיכואנליזה שמשתמשים בקולנוע, או מחקרים שמשתמשים בפסיכואנליזה לניתוח סרטים מסויימים, אך נדירים מאד כיום מחקרים שנעזרים בפסיכואנליזה כדי להבין את הקולנוע עצמו.
רשטון מבקש להראות שהתיאוריה של מץ יכולה לתרום גם היום להבנת הקולנוע. הביקורת על מץ טוענת (בין השאר) שעל פי מץ הסובייקט הצופה הוא בעל המבט ושולט בכל מה שהוא רואה, אך מצד שני הוא מוגבל על ידי מה שאינו יכול לראות. כדי לבחון את הטענה הזאת רשטון בוחן את ההערות של מץ לגבי ההעדר.
על פי מץ, בתיאטרון השחקנים נוכחים וגם הצופה נוכח, ואילו בקולנוע השחקנים נעדרים, וגם הצופה נעדר מהסצנה הבדיונית. מושג המסמן הדמיוני (Imaginary Signifier) נוצר על מנת לתאר את הייחוד של הקולנוע בכך שלא רק המציאות המיוצגת היא בדיה, אלא גם עצם הקולנוע. מצב זה...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
