היעדים המדיניים והמטרות הצבאיות במלחמות ישראל
לניר, 1985
כל אומה מפתחת לעצמה את תפישותיה הביטחונית. תפישות אלו משקפות את הדימויים המקובלים עליה לגבי מצבה הבטחוני, לגבי הניתן ושאיננו ניתן להשגה באמצעים צבאיים ולגבי המוסר של השימוש בכוח, כלומר אילו מטרות מצדיקות את היציאה למלחמה. ניתן להבחין בין שני טיפוסים שונים של תפישות ביטחוניות שכל אחד משקף שיטה נוגדת למשנהו לגבי הערכת "המצב" "האפשרי" ו"המותר".
קלאוזביץ רואה במלחמה את המשכה של הדיפלומטיה באמצעים אחרים. מצד אחד, בנסיבות מתאימות, על פי קלאוזביץ, מדינות רשאיות להשתמש בכוחן על מנת לקדם אינטרסים חיוניים שהם מעבר להגנה על הקיום. מהצד השני, המלחמה היא רק גשר בין שני תהליכים מדיניים, התהליך שלפי המלחמה וזה שלאחריה ועל כן המלחמה היא שפחת הדיפלומטיה. יש להטיל מגבלות חמורות ולנהוג זהירות מופלגת בהפעלת הכוח בזמן המלחמה כדי שיהיה אפשר למצות את האפשרויות המדיניות במהלך המלחמה, וליצור תנאים נוחים לתהליך המדיני אשר יתחיל לאחר שתסתיים. על פי תפישה זו קיימת הבחנה חשובה בין "התכלית המדינית" ובין המטרות הצבאיות. הגישה מכירה בך והתשובה שהיא נותנת למתח זה (המתח בין התפיסה המדינית לזו הצבאית) עקרונית וחד משמעית: היעדים המדיניים של המלחמה הם המכתיבים את המטרות הצבאיות שלה. מתח אינהרנטי, בלתי נמנע, קיים במלחמה נוסח קלאוזביץ בין היעדים המדיניים של המלחמה ובין המטרות הצבאיות ועם מתח זה יש להתמודד.
לעומת זה, התפישה הסיכולית יוצאת מתוך הנחה, שאין המדינה עשויה רק להרוויח דבר מהמלחמה ושיש בה הצדקה מוסרית ועניינית להשתמש בכוחה רק כשהיא מותקפת על ידי היריב, ורק כדי לסכל את כוונתו. המלחמה היא אירוע, שבעצם התרחשותו יש שלילה פנימית מהותית של כל התהליך המדיני. אין לערך אסטרטגיה צבאית בדיפלומטיה. במלחמה כפויה אין למדינה מטרות פוזיטיביות שהיא שואפת להשיג באמצעותה. היא נכנסת למלחמה במטרות סיכוליות בלבד, ויש לסיים את המלחמה כשמטרות אלה מושגות. בגישה זו קיימת הבחנה ברורה יותר בין הרשות המפקדת על התהליך המדיני ועל "כללי המשחק" המדיניים, ובין הרשות המופקדת על התהליך הצבאי וכללי המשחק הצבאיים. עיקר החשיבה והמאמץ המדיניים מושקעים בשאלה כיצד למנוע את המלחמה, אך כשכל המאמצים המדיניים נכשלים, משתתקת הדיפלומטיה ורועמים התותחים.
הנסיבות המיוחדות, שבהן קמה מדינת ישראל, נתנו למרכיב הביטחון מעמד בכורה בשיקולים המדיניים הכוללים, עד כדי הכפפת מדיניות החוץ של המדינה לצורכי הבטחון. כך פסק בזמנו בן גוריון: "שר הביטחון הוא המוסמך לקבוע את מדיניות הביטחון, ואילו תפקידו של שר החוץ הוא להסביר מדיניות זו." (עמ' 324) זו קביעה המשקפת תפישה שלטת מאז הקמת המדינה, והנובעת מההרגשה המושרשת עמוק אצל הישראלים, כי ישראל נתונה באיום מתמיד ואבטחת ההישרדות היא היעד המרכזי הן של הצבא והן של משרד החוץ. במציאות הביטחונית הישראלית הדיון ביעדים המדיניים והמטרות הצבאיות של המלחמה איננו יכול להגיע לידי מיצויו בדיון בתפישות הביטחוניות המדיניות כשלעצמן- כלומר התפישה הקלאוזביצית לעומת...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
