היהדות במוסיקה
ואגנר, 1850
יש לברר את מהות הביטוי "טעם אמנותי עברי", שנעשה בו שימוש בביקורת, ומתייחס לתחושה בלתי מודעת של סלידה עממית עמוקה מפני כל מהות יהודית.
התלהבותנו לשוויון זכויות ליהודים מקורה בקסמו של הרעיון בלבד, לא באהדה ממשית. על אף נאומינו וכתיבתנו למען אמנציפציה של היהודים, הרי בשעת מגע ממשי, חשנו תמיד ובלי משים רגש של דחייה. עלינו להבהיר לעצמנו מהו היסוד הדוחה שאנו חשים באישיותו ובמהותו של היהודי, ובכך יימצא הצידוק לרתיעה האינסטינקטיבית, שהיא חזקה מניסיוננו המודע להיפטר מרתיעה זו. אנו משקרים לעצמנו כשאנו מצהירים שזה בלתי מוסרי לבטא בפומבי את סלידתנו הטבעית ממהות יהודית. אבל לאחרונה אנו מגיעים להכרה כי מוטב להתבונן במושא אהדתנו הכפוייה ולהסביר לעצמנו את סלידתנו מפניו, הקיימת למרות כל האוטופיות הליברליות שלנו. אולם בעוד אנו שקועים במלחמה ליברלית ברומו של עולם, קרקע המציאות נתפסת ע"י בעלים חדשים, שאינם מוכנים לוותר על חלק ממנה.
"בעל החוב של המלכים" הפך ל"מלך המאמינים". אנחנו אלה השרויים במצב המחייב אותנו להיאבק על אמנציפציה מן היהודים. לפי המצב בעולם כיום, היהודי הרחיק מעבר לאמנציפציה, הוא שולט וישלוט כל עוד הכסף ימשיך להיות שררה, שבפניה יפוג כוחה של כל עשייה. שררה זו נמסרה ליהודים כתמורה על סבלם ההיסטורי מהנגישות האכזריות של השליטים הגרמאנים הרומיים-נוצרים. העובדה שלא ניתן ליצור שום דבר טבעי, חיוני ויפה באמת על יסוד דרגת התפתחותן הנוכחית של האמנויות, ללא שינוי גמור של יסוד זה, גרמה שגם הטעם האמנותי של הציבור יהיה נתון לשליטת היהודים. את המס ששילם האדם המשועבד לאדוניו בתקופה הרומית ובימי הביניים, בעבודת פרך, המיר היהודי בכסף. דמם של דורות דבק בשטרות האלה. את כל ההישגים שחילצו האמנים מידי הדמון אויב האמנות, מכלה שמחת החיים, במשך 2000 שנה, ממיר אותם כיום היהודי בשטרות של מוצרי אמנות.
אין צורך לחשוף את תופעת ייהודה של האמנות המודרנית, משום שהיא גלויה ומנקרת עיניים. המטרה הנחוצה ביותר היא האמנציפציה (השחרור) מרוח היהדות. התחושה הבלתי כבושה הטבועה בנו ומתבטאת בסלידה אינסטינקטיבית ממהות יהודית, תבהיר לנו מהו הדבר השנוא עלינו ביותר במהות זו, משום שאת הדבר הידוע לנו, ניתן לתקוף. עצם חשיפתו תהדוף את הדמון משדה הקרב, שבו הוא מחזיק בחסותו של אור-צל, מעטה-אפלה, שאנו עצמנו כהומניסטים פרשנו עליו כדי למתן את מראהו המסליד.
ליהודי יש כידוע אל שהוא כולו שלו. היהודי בולט לעינינו בחיי היומיום קודם כל במראהו החיצוני, שנראה משונה ובלתי נעים מאד בכל אומה אירופית. אנחנו לא רוצים להיות שותפים במשהו עם אדם בעל מראה כזה. עד עתה מראהו של היהודי נחשב לו בוודאי לאסון, אך בזמן האחרון נראה שנוח לו באסון זה. לאור הצלחותיו, הוא יכול לראות בשונותו כאות הצטיינות. מראה זה לעולם לא ייראה לנו כאובייקט לאמנות החזותית, שנוטלת את המודלים...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
