ההכרעה כבית הלל ביבנה
ספראי, 1977
המסורת הרווחת היא שהלכה כבית הלל (בית הלל), הן באמירות מפורשות במשנה ובתלמוד (בת קול שמכריזה אלו ואלו דברי אלהים חיים אבל הלכה כבית הלל) והן בצורות עקיפות, לדוגמא פסיקה סתמית במשנה שהיא לרוב כבית הלל. גם הביטוי הנפוץ חזרו בית הלל להורות כבית שמאי (בית שמאי) נובע להבנת המחבר לא מכך שבית הלל נכנעים לבית שמאי ובית שמאי לא מודים בטעות, אלא בכך שאין צורך שבית שמאי יודו לבית הלל שהרי הלכה תמיד כמותם.
במאמר מובאות שלוש ברייתות ממקורות שונים (תוספתא, תלמוד בבלי וירושלמי) המספרות על פסיקת ההלכה כבית הלל. בכל שלוש הברייתות כל אדם צריך לבחור דרך אחת (בית שמאי או בית הלל) ולדבוק בה לחומרא ולקולא. בירושלמי ובבבלי מוזכרת בת הקול שהכריעה שהלכה כבית הלל ובתוספתא זה לא מוזכר.
בירושלמי הסדר הפנימי של הברייתא מובן - בתחילה כל אחד נהג לפי מנהגו עד שיצאה בת קול ופסקה שהלכה היא רק כבית הלל. בתוספתא ובבבלי העניין מורכב יותר- תחילה מוזכר שהלכה כבית הלל ואחר כך מתן האפשרות לכל אדם ללכת אחרי מנהגו והבית שהוא מעדיף. בבבלי יתורץ שהחלק הזה נאמר לפני שיצאה בת קול, והלכה כבית הלל לאחר בת הקול (כמו הירושלמי).
מלבד אי הופעתה של בת הקול בתוספתא, יש להניח שהכרעה באופן כללי לא הוכרעה אחר בת קול. לא מצאנו פסיקות הלכתיות על פי בת קול, בסיפור על תנורו של עכנאי נאמר במפורש שאין הולכין אחר בת קול. הלכה נקבעה לאחר משא ומתן ודיון הלכתי. הלכה נפסקה תמיד כבית הלל ונראה שהסמכות לא הייתה בת הקול. השאלה היא האם בבית המדרש ביבנה הלכה אחר הלכה נפסקה כבית הלל או שמא נקבע כלל מקיף המעדיף את הפסיקה ההללית.
ביבמות נתקלנו במחלוקת אודות צרת הבת, בית שמאי מחייבים בייבום ובית הלל סוברים שהצרה פטורה מייבום ומותרת לכל אדם. המקרה בעייתי כי אין פה חומרא וקולא - העדפת אחת השיטות תגרור השלכות מהצד השני (ייבום של בית שמאי ייחשב כאיסור ערוה אצל בית הלל, נישואים ללא חליצה של בית הלל ייחשבו לאיסור ערווה אצל בית שמאי)....
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
