ההבניה התרבותית של הילדות: טבילה, סעודת הקודש ואישוש
Taglia, 1998
בנצרות של ימי הביניים, הטבילה שימשה לשתי תכליות הקשורות ביניהן קשר הדוק. ראשית זה היה טקס חניכה שהעניק למוטבל אופי שאין למחותו, וסימן אותו או אותה כחבר בקהילה הנוצרית. הטבילה הבחינה בין נוצרים לבין מי שלא נכנסו בברית ההבטחה שנוצרה ע"י התגלותו של ישו הנוצרי- עובד האלילים, היהודי המוסלמי, ה"אחר". כשהנצרות הייתה אחת מן הדתות הרבות באימפריה הרומית, טבילת מבוגרים הייתה מקובלת, וסוגיית מעמד החברות של ילדים הוזנחה. ככל שאירופה המערבית נהפכה בהדרגה ל"ממלכה נוצרית" של ימי הביניים, משמעותה של אי טבילת תינוקות הייתה שילדיהם של הורים נוצרים היו נותרים "אחרים", שחלק ניכר מן הקהילה הנוצרית לא היה לאמיתו של דבר שייך לקהילה. הטבילה הייתה גם הטקס שטיהר את האדם מן החטא הקדמון.
טבילת התינוקות בימי הביניים המאוחרים עמדה אפוא בנקודת המפגש של כמה סוגיות תרבותיות חשובות. ראשית, הוגים נוצרים בימי הביניים הסכימו עם חוסר האמון של אוגסטינוס בגוף הגשמי, המוכתם בחטא הקדמון ואינו נשלט במלואו בידי הנפש הרציונלית. הילד לפני הטבילה שימש לרבים דוגמה מושלמת לגוף לא מושלם זה, לא רציונלי ומושחת ע"י החטא הקדמון- מטמא בכוח של חללים קדושים כמו הכנסייה המקומית ובית הקברות.
אפשר להדגים עניין זה על ידי כמה תקנות של ועידות כנסייה שהעבירו את התינוק שלא הוטבל לקבורה אל מחוץ לבית הקברות. בגוף לא מוטבל זו הייתה סכנת הידבקות, וחובה הייתה להיפטר ממנו ולהרחיקו מבית הקברות כדי להגן על "טהרתו" של המקום.
קבורה כזו מעידה בבירור כי הילד לפני הטבילה לא היה ולעולם לא יוכל להיות חלק מן הקהילה הנוצרית או מתוכנית הגאולה. היילוד המת הלא מוטבל היה סכנה לא רק לעצמו ולמרחב הקדוש, היו שראו בו גם סכנה לאימו. חקיקה של ועידת כנסייה מהעיר קמבריי כללה תקנות בנוגע למה שנדרש לעשות במקרה שהשניים, האם והילוד, מתו בלידה....
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
