הביקורת הציבורית על התקשורת במלחמת לבנון 2006
וימן, 2006
התקשרות במלחמות ישראל
התקשורת הישראלית עד מלחמת יום הכיפורים התאפיינה בצייתנות ולא היה בה אתגר של ממש לצבא ולמנהיגות הפוליטית. דבר זה ניכר לאחר הניצחון של מלחמת ששת הימי שהביא לסגידת הציבור לצה"ל, לקצונה הבכירה ולהנהגה המדינית וסגידה זו נתמכה וטופחה על ידי התקשורת הישראלית.
את השינוי המשמעותי ביותר הביאה מלחמת יום הכיפורים (1973). התקשורת, ערב המלחמה, נמנעה מחשיפת המידע על הכנות במדינות ערב למלחמה ועל אי המוכנות של צה"ל למתקפה מהצד הערבי. כשנחשפו מדדי המחדל החלה ביקורת עצמית והכאה על חטא של התקשורת הישראלית ולראשונה נוצר חוסר אמון של התקשורת בהנהגה הצבאית והמדינית. התקשורת שלאחר יום הכיפורים כבר לא היית כה צייתנית ומתמסר.
ויימן מאזכר את מאמרו של פרי "שינוי השיח הביטחוני והתמורה בתפיסת האזרחות בישראל". פרי מציין שתי תקופות, הראשונה שנמשכה מקום המדינה ועד מלחמת יום הכיפורים והשניה ממלחמת יום הכיפורים והשבר שלאחריה, בתקופה זו העיתונות רואה בממשל בין תחרות ולא שותף ולכן הביקורת על הממשל ככלל והצבא בפרט היא לגיטימית ואף מבורכת. נוסק ולימור מוסיפים תקופה נוספת שנפתחה באינתיפאדה השנייה, לאחר מכן בהתנתקות ובמלחמת לבנון 2006, תקופה זו מאופיינת בפתיחות רבה של המערכת הצבאית לתקשורת. אך יחד עם הפתיחות עדיין התקיים הניגוד המתמשך של חופש הביטוי אל מול ביטחון הלאומי בישראל. מלחמת לבנון 2006 הביאה לשיא את הניגוד הזה וחשפה באופן כואב את הבעייתיות של התנהלות התקשורת בעת מלחמה.
המחקר: ביקורת ציבורית על התקשורת
התמשכות הקרבות וההסתבכות הצבאית בצד הפגיעות הקשות בעורף הביאו לביקורת ציבורית ערה על הממשל והצבא ועל התקשורת הישראלית. השיח הציבורי של שלהי המלחמה ולאחריה היה רווי ביקרות קשה על התקשורת, כאשר הובילו אותו בין היתר, חיילים ולוחמים בשירות סדיר ואנשי מילואים אך גם אנשי ציבור ובהם פוליטיקאים, חברי כנסת בעבר ובהווה, אנשי אקדמיה רבים וההנהגה הצבאית.
בלטה בביקורת דוברת צה"ל מירי רגב, אשר טענה כי התקשורת לא היית מאוזנת בסיקור הצד הישראלי לעומת סיקור החיזבאללה, על כך שלא תמיד היית רגישה מספיק בסיקור פצועי צה"ל...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
