האם היו מסעי צלב כלשהם במאה ה-12?
Tyerman, 1995
גיבר מנוז'ן תיאר את מסע הצלב ה-1 כדרך חדשה לישועה, שאפשרה ללא-דתיים לזכות בגאולה מחטא, בלי לשנות את מעמדם ולהיות לנזירים. מוטיב זה אומץ לאחר זמן בידי מטיפים ומגייסי משלחות צבאיות לארץ הקודש, ובהם בלט ברנרד הקדוש בשבחים שקשר לטמפלארים לאחר שנת 1120 וכאשר הטיף למסע הצלב ה-2 בשנים שאחרי 1140, אז עיצב את ההזדמנות החדשה כעסקה ייחודית שאלוהים מציע לנאמניו. מאפיין זה של אמצעי חדש לקבלת חסד, צורה חדשה של מלחמת קודש, התקבל בעיקרו בידי היסטוריונים מודרניים. אפילו קרל ארדמן הדגיש את חדשנותו של מסע הצלב ה-1. מקובל היה לראות את אירועי 1095–1099 כמסמנים את התקופה שבה אימצה הכנסייה לחימה חילונית, שבה התפתחה התיאוריה של מלחמת קודש, ואשר זימנה ביטוי לגיטימי לשאיפות של אבירים ואנשי צבא חילוניים. אלא שהראיות מ-80 השנים שלאחר נפילת ירושלים אינן תומכות כלל במסקנות מוחלטות מסוג זה.
בדיעבד ניתן לומר שמסע הצלב ה-1 הוליד תנועה חדשה שעיצבה את הנצרות המערבית במשך מאות שנים והייתה ממאפייניה העיקריים. אך בני התקופה לא ראו את הדברים באור זה. אופן ראייתם את העבר הוביל אותם למסקנות שונות, דהיינו, שמסע הצלב ה-1 היה מיוחד במינו, ובעיקר אחרי התבוסות ב־1101 וב־1146–1149 – בלתי ניתן לשחזור. מסע הצלב ה-1 נזכר כסמל לנאמנות וכבוד, והשראה למידות טובות לא דתיות מסורתיות, ולא כנתיב חדש לישועה או מלחמת קודש מסוג חדש (למשל, הברון האנגלי בריאן פיצקאונט ב-1143, ואוגניוס ה־3 בבולה Quantum praedecessoresמ־1146 שהשיקה את מסע הצלב ה-2).
מסע הצלב לא היה דרך חדשה לישועה, אלא דרך מוכרת להפקת רווחים, באמצעות שירות נאמן של האדון (האפיפיור בפרט, וישו בכלל), אך בהבלטה. מעבר לצורך לחקות את גבורת הצלבנים הראשונים, האפיפיור אוגניוס ה־3 זיהה שתי השלכות למסע המתוכנן: "להאדרת שמו של המשיח... והמוניטין שיצא לכוחכם, הזוכה לשבחים ברחבי העולם, יישמר ללא רבב". "חוקי האבות" הם הזקוקים להגנה. הרטוריקה הדתית הושתתה כעת על תפיסות מסורתיות של מחויבות, הגנה, כבוד ותהילה. אוגניוס ה־3 לא ביקש להקים תנועה חדשה או מוסד כנסייתי חדש, אלא שאף לפתרון מסוים לבעיה מסוימת – האיום על ארצות הנוצרים שמעבר לים – ומצא אותו בקריאה לשחזור המסע משנת 1096. היעדרה של התארגנות צלבנית ברורה ב־1146 עולה גם מהקלות שבה היטה ברנרד מקלרוו את הפעילות לתנועת תשובה המונית ולרפורמה רוחנית. פעמים רבות נטען כי הבולהQuantum praedecessores הייתה שלב חדש בהתמסדות מסעי הצלב – בהתוויית הזכויות, הסדרת ההוצאות הכספיות והאינדולגנציות לחילוניים. כך או כך, מסע הצלב ה-2 הסתיים במבוי סתום. אמנם, הבולות האפיפיוריות, מסע ההטפות והמערכות הצבאיות יצרו מכלול חדש של תקדימים וזיכרונות, אך נתקשה לזהות, למשל, אידיאולוגיה מוגדרת ומקורית בזיקה שיצר אוגניוס בין האינדולגנציה שלו לזו שהציע אורבן ה־2, ואין זה משתמע מאליו שהוא אף שאף לפתח אידיאולוגיה מעין זו.
התנהלותו של אוגניוס טיפוסית לתקופה שקדמה למסע הצלב ה-3, כאשר התופעה שאנו מכנים "מסעי הצלב" הורכבה מסדרה מקוטעת של פעילויות צבאיות ודתיות: מסעות כלליים (אחד בלבד בין שנת 1101 לשנת 1188); מסעי צליינות פרטיים, חמושים ולא חמושים, שלא הוכח כי כולם היו תולדה של הרשאה אפיפיורית; האינטרסים של המתיישבים במזרח, למשל פולכר משרטר או אפילו גיום מצור, ומאמציהם להניע תהליך תגבור רצוף; ולידתם וצמיחתם של המסדרים הצבאיים. לכל אחת מפעילויות אלה היו מניעים משלהן וכוח משיכה ויישום משלהן, ואף אחד לא ניסה לארוג מהן מוסד, תפיסה מגובשת או שם אחד.
אותה אליטה אינטלקטואלית, שהיתה אוריינית ורהוטה, לא יכלה להשיג תמימות דעים ולו רק כדי להציע מונח לפעילות שלימים נקראה "מסע צלב". אנו יודעים שהיו צלבנים, אולם הם לא ידעו, ואם ידעו, הרי תפיסותיהם היו רחוקות מאוד מההגדרה הקנונית והמשפטית המדויקת של חלק מהחוקרים בשלהי המאה ה־20. פרופסור גילכרייסט, בשני מאמרים בשנות ה-80, חשף את היסוסיהם של הקנוניסטים בני המאה ה־12. נוכל להרחיב את טיעוניו כדי לטעון שהשפעתה של מלחמת קודש מסוג זה הייתה מובהקת פחות מכפי ששיערנו. שלא בהקשר של מסעי צלב, הצלבנות, עממית ולא עממית, נראית יותר כהמשך הפעילויות החברתיות או הדתיות ופחות כסטייה רדיקלית מהן. נוכל להשוות זאת לאדם שנעשה לנזיר. בשונה מתנועת הנזירות, הצלבנות לא הייתה יעוד לחיים שלמים, הכפופים לכללים דקדקניים שהעניקו מהשראתם לתרבות מובחנת מהתרבות הכללית של החברה החילונית. בחוקים ובמעשים, מימושה הוסיף לחפוף אורחות חיים ומנהגים אחרים. כמודעות למסורת מתמשכת, היא צמחה באורח לא מתוכנן. כדי למצוא בהירות, הגדרה ואחדות, יש להביט אל אינוצנטיוס ה־3 ואחריו: המאה ה־12 היא "ימי החושך" של מסעי הצלב.
השאלה המתבקשת נוגעת להשפעת מסעי הצלב על המשתתפים בהם. תעודות של מסע הצלב ה-1 וה-2 מעידות על מניעים דתיים חזקים: הרצון העז לתשובה ומחילת חטאים. המכניזם של עלייה לרגל חמושה היה שונה, אך ההשראה – ההשתוקקות לישועה – הייתה מסורתית. היה לה קשר הדוק לביטויים מקובלים של צדקה, ובייחוד לתרומות וקשרים עם מנזרים, ששימשו בנקאים חומריים ורוחניים של נוסעי הצלב. המניעים הדתיים לצלבנות היו מעוגנים בחרדות ובשאיפות הרוחניות של זמנם, והמסעות עצמם ניחנו באיכות של שליחות, שבמרכזה המרכיב של עלייה לרגל. במהלך מסע הצלב ה-2, כאשר ירושלים הייתה בידי הנוצרים, המסע למזרח היה בשביל אודו מדיי "הדרך לקבר הקדוש", ואילו בשביל לואי ה־7 הוא היה "העלייה לרגל הקדושה ביותר". קדושת המסע השתקפה בנסים שיוחסו לו ובאמונה שחלליו הם מרטירים. באמצע המאה ה־11 שיער ראול גלבר שחללי המלחמה בכופרים זכאים לגן עדן, גם אם טכנית אפשר לטעון שהם אינם מרטירים. גרטיאנוס, בדקרטום שלו, מצטט בני סמכא קרולינגים שהכירו בגמול רוחני זה. בהנחה שתפיסות נוסעי הצלב עוצבו על בסיס הלכי רוח שקדמו לתקופתם, הרי התנסויותיהם היו במקרים רבים חסרות תקדים, בשל הנסיבות החומריות של מסעות ממושכים ומסוכנים. אלא שמסעות הסתיימו וההתנסויות הפכו לזיכרונות, לדגמים התנהגותיים ולמעשיות. אך אלה לא יכלו לשמש בסיס למוסד חדש או לאידיאולוגיה רשמית.
ותיקי מסע הצלב ה-1 היו לגיבורים והעריקים לנבלים. לעתים הם זכו בטובות הנאה, כפי שקרה לרוברט מנורמנדיה, שזכה לתנאי מאסר נוחים בשנים 1106–1134, כיוון שהנרי ה־1 החליט להתייחס אליו "לא כאל אויב שבוי אלא כעולה רגל נאצל", אזכור למוניטין המופרזים שיצאו לרוברט כמנהיג מסע הצלב. התגובות כלפי מי ששרד את מסע הצלב ה-2 הכושל היו נבוכות ושקטות יותר. מעשיהם לא נחשבו למופתיים או לתקדימים, אפילו לא בימי מסע הצלב ה-3. הצלבנות לא השפיעה על ההתנהגות בעתיד, וראשי הכנסייה ביטאו לעתים אי־נחת מהעניין. שלא כבמאה ה־13, לא הייתה המשכיות למסע הצלב ה-2 לאחר סיומו ולא התקיימו מוסדות או מנהגים, כגון תפילות מיוחדות או קופות צדקה קהילתיות. על אף שפע התוכחות בתעודות שהניעו את נוסעי הצלב לירושלים, אלה ששבו מהמזרח ב־1099 היו להוטים לשוב ולהשתקע בדפוסים המוכרים של חיים חילוניים. ריימבולד קרוטון היה אחד מגיבורי מסע הצלב ה-1, בעיקר במחוז שרטר, שם נהנה ממוניטין של הצלבן הראשון שנכנס לירושלים. ראול מקאן, אלברט מאאכן ובודרי מדול מעלים על נס את מעשי גבורתו באנטיוכיה ובירושלים. אך שנים אחדות לאחר שחזר, הורה ריימבולד לסרס נזיר מקומי שחבט בכמה ממשרתיו של הצלבן, שגנבו חציר. בשל מעשיו אסרו ראשי הכנסייה על חייל־המשיח בעבר לשאת כלי נשק במשך 14 שנים. ריימבולד המזועזע, שכנראה חזר בתשובה, עתר לבישוף איוו משרטר; בהכירו את חוקי הקנון, סירב הבישוף להתערב ישירות אך לנוכח גבורתו של ריימבולד בירושלים שלח אותו לבקש מחילה מהאפיפיור פסחל ה־2. ריימבולד ככל הנראה זכה לה, כיוון שזמן קצר אחר כך הוא נהרג באחת המלחמות באיל דה פראנס. אפשר שמסע הצלב ה-1 הרחיב את היקף מפעלי...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
