ארץ ישראל במאה העשרים. פרק שלישי: העלייה השנייה 1914-1903
נאור וגלעדי, 1990
בין עליה ראשונה לשנייה
עולי העלייה השנייה היו צריכים לכאורה להתייחס בכבוד ובהערכה לקודמיהם, שהניחו כאן את היסודות ליישוב היהודי המתחדש. הפער בין העליות הלך והתעמק. צעירי העלייה השנייה התוססים פסלו את השיטה הכלכלית הקפיטליסטית, שאיכרי המושבות היו מצדדיה. בעוד שבני העלייה הראשונה רצו "להתאכר" ולהתיישב במושבה כעובדים חקלאיים על אדמתם, לעומת באי העלייה השנייה ביקשו מלכתחילה להיות פועלים שכירים. בזמנו לא הבינו בני העלייה השנייה את הקשיים של קודמיהם.
מי היו אנשי העלייה השנייה?
הצעירים הללו, בעלי התודעה המעמדית, או הלאומית החזקה, נתקלו בקשיים ואכזבות רבות- הן מבחינה יהודית ציונית, והן מבחינה רוסית - סוציאליסטית. במצב של יתמות וניכור בתוך היישוב בארץ- הוטל על העלייה השנייה להמשיך, לא תמיד מתוך אמונה ורווחה אלא לעיתים קרובות מתוך ייאוש.
ה"קול קורא" של ויתקין
דיבר על בני העלייה השנייה- צעירים ורווקים ככאלה שעתה באים אחרי הפסקה ארוכה והם רוצים להיות 'אזרחים', צעירים משכילים בעלי נשמה יתרה. ויתקין שהיווה את אחת מחוליות החיבור המרכזיות בין העלייה הראשונה לשנייה, כתב את "קול קורא" שנתקבל לאחר זמן כאחת מאבני היסוד של העלייה השנייה. העולים התלבטו בעיקר במציאת עבודה שכן איכרי המושבות לא ששו להעסיקם והעדיפו על פניהם עבודה ערבית זולה.
הקמת מפלגת הפועלים
משאת נפשה הייתה "כיבוש העבודה" במשק היהודי מידי הפועלים הערבים, אך בו בזמן גם הסתגלותם...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
