אנטישמיות נוצרית ואנטי-נוצרית

אנטישמיות נוצרית ואנטי-נוצרית
טל, 1970

לבירור המושג
הגורמים החברתיים, המדיניים והתרבותיים, שקבעו את מעמד היהודים ברייך ה-2, היו מעוגנים במורשה הנוצרית, שעברה תהליך של סקולאריזציה, שהתחיל עוד בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, ועתה לבש צורה חברתית ומדינית ממוסדת. המפלגות הראשיות, שהיו עמוד התווך של המשטר ברוב שנות קיומה של הקיסרות הגרמנית, היו מפלגות שהגדירו עצמן כמפלגות נוצריות. מפלגות הליברלים ראו במורשה ההיסטורית הנוצרית את המקור לאידיאולוגיה הלאומית של הקיסרות. מורשה זו הועמדה כתריס בפני כוחות השמאל ושאר הכוחות, ובהם היהודים, שעשויים היו לפגום באופי הנוצרי של המדינה והחברה – ב"אחידות הרוח" של האומה הגרמנית המתחדשת. בין גורמים אלה, שהשפיעו על מעמדם של יהודי גרמניה, היתה גם האנטישמיות המודרנית.
שנאת ישראל הנוצרית ההיסטורית טופחה במשך דורות ע"י הכנסייה וניטעה בלב האדם הנוצרי מילדותו. האשמת היהודים ברצח האל מופיעה בקאטכיזמים לילדים, בספרי המוסר וביצירות התאולוגיות הבסיסיות; היא נשענת על הברית החדשה, שבה כתוב ש"כל העם" קרא לצלוב את ישו ולקח אחריות עתידית: "דמו עלינו ועל בנינו". באיגרת ה-1 של פאולוס אל התסלוניקים: "הרגו את האדון ישוע ואת נביאיהם ואותנו רדפו ואינם טובים בעיני אלוהים... ותשיגם החמה עד כלה". לותר השמיע, בעיקר החל מ-1543, הטפה לשנאה ולמעשי אלימות, שמופיעה בחיבוריו "על השם המפורש" ו"על היהודים והשקרים שלהם", כמו קריאתו לשרוף את בתי הכנסת ובתי המדרש, ואת מה שלא יישרף כליל, יש לכסות באדמה כדי שלא ייוותר מהם שריד, "וזאת יש לעשות לכבוד אדוננו והנצרות, כדי שאלוהים יידע כי נוצרים הננו", וכי יש להרוס את בתיהם של היהודים בני השטן "על מנת שידעו כי אין הם אדונים בארצנו".
גישה אחת היא שהאנטישמיות המודרנית, המדינית והגזענית, היתה חלק מן המורשה הנוצרית הגרמנית המתחדשת ברייך ה-2, תולדה ישירה של המסורת האנטי-יהודית של הנצרות, חלק בלתי נפרד מתהליך המודרניזציה של הנצרות במסגרת המדינה הלאומית, החברה התעשייתית וההתעצמות האימפריאליסטית של הקיסרות הגרמנית. יש לראות באנטישמיות המודרנית המשך, תוך שינוי צורה, של שנאת ישראל הנוצרית ההיסטורית.
אולם חלק ניכר מראשי האנטישמיות המודרנית ברייך ה-2 וה-3 כרכו בשלילתם את היהדות גם את ביקורת הנצרות או את שלילתה. האנטישמיות הגזענית שללה את אחת מהנחות היסוד הנוצריות – התקווה האסכטולוגית והמיסיונרית, כפי שנקבעה באיגרת פאולוס אל הרומיים, לפיה שמורה ליהודים הבטחת הגאולה והבחירה, והבטחה זו תתגשם כאשר יקבלו על עצמם את האמונה בישו כמשיח ובכך יזכו להיגאל ממעמדם המושפל. הגישה הרואה שוני או אף ניגוד בין האנטישמיות המודרנית, והגזענית בעיקר, למסורת האנטי-יהודית של הנצרות, עשויה למצוא חיזוק בעובדה שרבים מראשי האידיאולוגיה האנטישמית הגזענית ניזונו מביקורת הדת, שראתה בדת כמושג המנוגד לחיים, בנצרות ככוח היסטורי המביא איתו את כל הכוחות המזיקים והמנוונים את הטבע הראשוני של האדם, ואת הנצרות כמשעבדת את האדם לכללי מוסר ויסורי מצפון והממיתים את החיוניות הספונטנית.
גישה שלישית לבירור היחס שבין הנצרות לעליית האנטישמיות המודרנית הגזענית, היא ראיית היחס הזה כמערכת מורכבת של כוחות שונים ואף מנוגדים, שפעלו זה על זה וזה בצד זה במהלך התפתחותו של הרייך ה-2. לפי גישה זו, שנראית כמתחייבת מן המקורות הראשוניים העומדים לרשות המחקר כיום, היתה האנטישמיות המודרנית תרכובת של שתי הגישות גם יחד. היה בה המשך ותולדה של המסורת הנוצרית האנטי-יהודית, אך גם התנגדות לנצרות עצמה, לרבות מקורותיה המקראיים היהודיים, לתפיסתה האסכטולוגית וליסודותיה התאולוגיים והמוסריים. ע"פ גישה זו, משמשים המושגים "אנטישמיות נוצרית" ו"אנטישמיות אנטי-נוצרית" כסוגים של שני קצוות, שבמציאות פעלו לא בצורה חד-משמעית, אלא במידה משתנה בין שני הקצוות.
הכינוי "אנטישמיות אנטי-נוצרית" מתייחס לזרמים, אסכולות וארגונים, שכרכו את התנגדותם ליהודים וליהדות בהתנגדות לדת המונותאיסטית בכלל או לנצרות בפרט. בין ראשי האנטישמיות הגזענית היה אויגן דירינג. עוד בתחילתה של האנטישמיות הגזענית בסוף שנות ה-1870 ותחילת ה-1880, טען כי שנאת היהודים חייבת להתפתח לביטוי מייצג של שנאת הדת בכלל, וכי עד אז ימשיך האדם להישאר כבול בכבלי הדת, וכי שעבוד זה גרם לכך שהניגוד ל"גזע היהודים" הוכהה ע"י סיסמאות נוצריות וע"י ההנגדה המסולפת של נוצרי מול יהודי במקום של ארי מול יהודי. עם ראשוני האנטישמיות הגזענית האנטי-נוצרית נמנים גם וילהלם מאר, תאודור פריטש, ופרידריך לאנגה (עיתונו האנטישמי "דויטשה צייטונג"). מנהיגים אלה הכריזו כי עדיפה "הגרמאניות הטרום-נוצרית" על התרבות והדת שצמחו על ברכי הנצרות, וכי הגרמאניות הקמאית היא מיצוי האון הגברי, המוסר הטבעי, האצילות, האומץ, היושר, וגילוי הלב, וכי הנצרות היא שגרמה לריכוך התכונות הללו – היא שעבדה את האדם למוסר רכרוכי ולפחד מפני כללים נורמטיביים המעוררים באדם יסורי מצפון תמידיים ומרפים את ידיו, מנוונים את הספונטניות הגברית, את התחושה הבלתי-אמצעית, את חדוות החיים, ואת הערגה לעליונות, לשלמות, ערגה שאינה מופרעת ע"י מעצורים מצפוניים.
היו אישים רבים שפעלו בעצמם כדי להבדיל בין עמדה אנטי-יהודית העולה מהמסורת הנוצרית לבין עמדה אנטישמית גזענית, כיוון שנוכחו לדעת כי זו הגזענית מטילה פגם גם בדת הנוצרית, או שחששו מן הנזק המדיני והכלכלי שייגרם לאוכלוסייה הנוצרית ע"י תנועה אנטישמית מדינית וגזענית חזקה, אם היא לא כפופה למפלגות הנוצריות, היו שהתנגדו לכל אנטישמיות תוקפנית כיוון שהיא מפחיתה את הסיכוי לפעילות מיסיונרית בקרב היהודים ולהמרת דתם, היו שהסתייגו מפני שלדעתם שנאת הבריות ודעות קדומות נוגדות את המוסר הנוצרי ועשויות בעתיד להתנקם בנצרות עצמה, בחינוך הנוצרי, היו שהסתייגו מפני שעצם ההסתה נגד בני אדם היא סכנה לסדר החברתי ולמשטר המדיני ועשויה לתת לגיטימציה לאלימות, לאופוזיציה פראית, למהפכות ולערעור המסורת החברתית והמדינית, והיו ששללו את היסודות הגזעניים מפני שאינם עומדים בפני הביקורת המדעית או המוסרית.
נוכח עליית ההסתה האנטישמית בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80, קיבלו לראשונה צורה מגובשת הביטויים הפומביים נגד האופי הבלתי-נוצרי של האנטישמיות הזו. ביקורת זו היתה מכוונת נגד האנטישמיות של אדולף שטקר ונגד השפעתו הציבורית של ה. טרייטשקה. טענות אלו הועלו ע"י תאודור מומזן, פאולוס קאסל ופראנץ דליטש הפרוטסטנטים, ומצד פר. מילר הקתולי.
אולם בניגוד להצהרות העקרוניות הללו, במציאות הפוליטית התפתח שיתוף פעולה בין הפרוטסטנטים השמרנים לארגונים ולמפלגות האנטישמיים, במיוחד החל מ-1893 בין "ברית החקלאים" השמרנית למפלגות האנטישמיות. סניפים מקומיים של השמרנים במדינות גרמניה השונות אף קיימו הסכמי בחירות עם האנטישמים.
תלמידיו של דירינג שללו את ניסיונות האנטישמיות הגזענית לאמץ את הנצרות כחלק מתורת הגזע הלאומית הגרמנית, והיו חד-משמעיים בשלילת כל מוטיב נוצרי. באותו זמן הם הכריזו: הנצרות היא יהדות חדשה, אשר בגלל קווי האופי היהודיים שלה (כמו הצביעות של אהבת הרע ואהבת האויב) אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם החשיבה וההרגשה של העמים החדשים והטובים יותר. יהודים מבחינה רוחנית הם אלה המשקיפים על המקרא כעל כתבי קודש בהם נתגלה לאנושות אדון, וכאלה שבגלל התורה הנוצרית המנוגדת לטבע בדבר אהבת הרע או אהבת האויב, נמנע מהם לעשות מה שנחוץ למען שחרור העמים מ"מכת היהודים". הנצרות היא זו שאפשרה את הייהוד של עמנו ומנעה את הדה-ייהוד. הגרמאנים הקמאים טומטמו באופן מלאכותי ע"י השקפת עולם עלובה וחושיהם הוקהו לגבי החיים הממשיים. הנצרות הזיקה לתבונה ולתחושה, היא קראה דרור לקנאות פראית והביאה לעולם פשעים אכזריים. הנצרות היתה ועודנה המכשול הגדול ביותר לקידמה.

אנטישמיות נוצרית
בשלב הראשון של התגבשות האנטישמיות המודרנית בגרמניה בשנות ה-1870 ועד למחצית ה-2 של שנות ה-1880, פעלו שתי המגמות, האנטי-יהודית הנוצרית והמדינית והגזענית, שכרכה יחד את שלילת היהדות עם התנגדות לנצרות.
רוב הציבור, במידה והיה נתון לשנאת-ישראל ולא פנה אל הסוציאל-דמוקרטיה, עדיין השתייך לעמדה האנטי-יהודית הנוצרית המסורתית, גם אם בפרשנות חילונית, כלכלית, מדינית או חברתית. חוגים אלה, מקרב המעמד הבינוני הנמוך והחקלאים, חששו שהעמדה האנטי-קונפסיונלית של האנטישמיות, כמו זו שנוסחה בשלב ראשון ע"י נורדמן, מאר, דירינג ורנדהאוזן, תערער את שרידי המבנה המסורתי הקדם-תעשייתי של החברה. עוד ב-1878 הכריזו חוגים שמרניים בתגובה לתעמולה של מאר, כי כריכת שנאת-ישראל בשלילה כוללת של כל מסגרת דתית או מסורתית, עלולה לזרז את השתלטות...

לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^