אנטישמיות ופרשת דרייפוס
Hyman, 1998
ב-1889 יהודי צרפת הצטרפו אל אזרחי צרפת אחרים שהיו אוהדי הרפובליקניזם, בחגיגת מאה שנים למהפכה הצרפתית. רב צרפתי ביטא את הרגש השולט של קהילתו, בהצהרה בטקס פטריוטי: "אימצנו את המנהגים והמסורות של ארץ שאימצה אותנו בנדיבות, וכיום, תודה לאל, אין יותר מלבד צרפתים בצרפת". הצהרתו שיקפה את שילוב הגאווה והוקרת התודה שאפיינו את גישתה של יהדות צרפת בהסתכלה אחורה על מה שהשיגה במהלך מאה השנים מאז האמנציפציה שלהם. מצד אחד, הם הכירו בכך שרק צרפת הפגינה מחויבות רב-דורית, דרך מספר שינויים של משטר, לשוויון של אוכלוסייתה היהודית. אפילו בבריטניה, המקור העיקרי לליבלרליזם פוליטי, יהודים יכלו להיבחר למשרה ציבורית רק ב-1858. מצד שני, יהודים צרפתים ציפו לאישור/הכרה של מילוי חלקם ב"עסקה" של האמנציפציה. כדי לעמוד בציפיות של אלה שקיבלו אותם אל תוך המדינה/היישות הפוליטית/הזהות הצרפתית שלהם, הם חשו שעברו חיברות תרבותי באופן מלא בהתאם לנורמות והערכים של החיים הצרפתיים. מעמדם כזרים בוטל, לא רק מבחינה חוקית, אלא גם מבחינה חברתית ופסיכולוגית. רב אחר אמר לבני קהילתו ב-1889: "להיות יהודים ורק יהודים, זה לא הספיק לכם... ילדים של צרפת, זה מה שהמהפכה עשתה מכם".
ליהודי צרפת היה הרבה מזל וסימנים של קבלה אל תוך המדינה הצרפתית. למרות שהם סבלו מירידה משמעותית באוכלוסייה, עם איבודן של הפרובינציות הצפון-מזרחיות של אלזס ולוריין לגרמניה כתוצאה של המלחמה עם פרוסיה ב-1870, תגובתם לטרגדיה הקהילתית הזו הדגישה את רגש ההשתייכות המלאה לאומה הצרפתית. יהודי אלזס ולוריין העדיפו את האזרחות הצרפתית והיגרו אל תוך צרפת בשיעורים יחסיים גבוהים יותר מאשר שכניהם הנוצרים. הנוסטלגיה שיהודים צרפתים ביטאו כלפי מולדתם האלזסית בפרט וכלפי אורח חייהם המסורתי שלהם שם בעבר, הציעה מקבילה יהודית לחגיגת המקורות הכפריים ע"י צרפתים אחרים שהתגוררו עתה במרכזים האורבניים של צרפת.
מאה שנים לאחר האמנציפציה, 68 אלף יהודי צרפת נעשו מרכיב ברור בבורגנות הצרפתית. כמעט 60% מיהדות צרפת היו מרוכזים בפריז; ב-4 ערים בלבד היו קהילות יהודיות של יותר מאלף איש. הגירה מאלזס ולוריין, במיוחד לאחר הסיפוח הגרמני, תרמה לצמיחתן של קהילות חדשות בערים. למרות שהיו יהודים עניים שחיו בשכונות רעועות, מפקד 1872 של קהילת פריז חשף כי רק 10% מיהודי העיר עסקו בעבודה חסרת-מיומנות, רובם רוכלים. כמחצית האוכלוסייה היהודית הורכבה מאנשי עסקים, אנשי מקצוע, בעלי בתים. רבים מאנשי העסקים היהודים היו בורגנים בעיקר בשאיפותיהם ופחות מכך בהכנסותיהם או אורח חייהם; הבדלי הדרגות החברתיים והכלכליים בתוך המעמד הבינוני היו משמעותיים. אולם בניגוד להמונים העירוניים הכלליים, יהודים צרפתים לא היו בני מעמד הפועלים, אם כי חלקם היו אומנים/פועלים מיומנים. סימן לניידות החברתית ולאימוץ התרבות של יהדות צרפת היתה פעילות הפנאי של נציגיה המצליחים ביותר. כמו אחרים בבורגנות והעילית האריסטוקרטית הצרפתית, בסוף המאה ה-19 השכבה הבורגנית של החברה היהודית בצרפת אימצה את הנוהג לצאת לחופשות קיץ על החוף או לבקר במרחצאות בריאות.
יהודים היו בולטים בסקטורים מסוימים של הכלכלה העירונית המודרנית בפריז – בנקאות פרטית, וכספים בכלל, ומסחר בקמעונאות בקנה מידה רחב. ב-1872 היו 95 בנקאים יהודים בצרפת; וב-1892 מתוך 440 בעלי מוסדות פיננסיים, בין 90 ל-100 היו יהודים. עם זאת, תפקידם של בנקאים יהודים, ובייחוד של משפחת רוטשילד, נופח מאוד בדעת הקהל האנטישמית, שראתה בהתפתחות התחום הפיננסי והקפיטליזם התעשייתי כמזימה יהודית. יהודים גם השתתפו באופן פעיל בחיי התרבות של פריז, ככותבי ביקורת ספרות ועיתונאים.
יהודים גם הפכו לחברים מכובדים במוסדות האקדמיים. הקריירה של אמיל דורקהיים מדגימה את הקלות שבה יהודים שולבו באוניברסיטאות הצרפתיות. דורקהיים נולד בלוריין ב-1858 למשפחה רבנית, למד פילוסופיה בפריז, והיה חלוץ בתחום הסוציולוגיה. בשונה מהסוציולוג הגרמני גיאורג זימל, שהקריירה שלו עוכבה/נעצרה בשל מוצאם היהודי של הוריו ובשל הפירוש הגרמני של סוציולוגיה כתחום "יהודי", דורקהיים קיבל זרי כבוד אקדמיים החל משנותיו המוקדמות ביותר. ב-1887, עוד לפני שמלאו לו 30, הוא מונה לתפקיד הראשי במדעי החברה באירופה, שהוקם עבורו באוניברסיטת בורדו. ב-1902 הוא נעשה פרופסור בסורבון ועמד בראש המחלקה החדשה לסוציולוגיה שנפתחה ב-1913. בצרפת, יהדותו של דורקהיים לא מנעה בשום אופן את ההכרה במבריקותו.
משכילים יהודים צרפתים גם הותירו את חותמם על החיים האינטלקטואליים של יהודי אירופה. ב-1880 היו מספיק משכילים כאלה עבור הרב צדוק קאהן כדי להקים את "החברה ללימודים יהודיים", שנתנה חסות ל"כתב העת לענייני יהדות". יסוד כתב העת הפגין את עצמאותה של העילית האינטלקטואלית של יהדות צרפת, שראו עצמם כלא-תלויים יותר ביהודי מרכז אירופה הרבים יותר והמשכילים יותר מתוצרת תרבותית גרמנית.
בסוף המאה ה-19, מספר משמעותי של יהודים היו כבר בעלי קריירה בשירות המדינה בדרגים הגבוהים ביותר – כעובדי מדינה, שופטי שלום, קציני צבא, ופקידים נבחרים. אלפרד דרייפוס היה אחד מהם. אפילו במדינות שבהן יהודים היו אזרחים, הצבא לא נתפש בדרך כלל כסקטור פתוח בפניהם. אולם בצרפת היו יהודים בדרגות הגבוהות ביותר של הצבא. בתקופת הרפובליקה השלישית, היו בצבא 25 גנרלים יהודים.
לא רק שיהודים נהנו מגישה לכל הדרגים של שירות המדינה, השתתפו בשיח הפוליטי, ותפסו מושבים בשני בתי הפרלמנט, גם לא נראה שהם חוו מכשולים משמעותיים בהתקדמות הקריירות שלהם. על אף שיהדותם צוינה בתיקיהם האישיים הרשמיים, זה לא נלקח בחשבון בהערכה המקצועית שלהם ובקידומם. יתר על כן, "יהודי המדינה" הראו רק מעט סימנים של אסימילציה רדיקלית: הם לא שינו את שמותיהם היהודיים האופייניים; מלבד מקרים יוצאים מן הכלל, הם לא נישאו נישואי תערובת; והם לא הרחיקו את עצמם מהקהילה היהודית המאורגנת. התנהגות כזו לא נראתה הכרחית. על אף אימוצם המלא זה מכבר של דפוסים חברתיים וערכים צרפתיים ושילובם המלא במוסדות מדינה, הם עדיין שמרו על קשרים חזקים של זהות וזיקה יהודית, למרות דרגת הדתיות המתונה בדרך כלל. עם תרבותם הצרפתית וזהותם היהודית, הם גילמו את יעדה של הפטריוטיות הצרפתית והייחודיות היהודית שבוטאה ע"י הנהגת יהדות צרפת מתקופת האמנציפציה. עצם קיומם הוכיח את תאימותן של הנאמנויות הצרפתית והיהודית, שהצהיר המוטו של הקונסיסטוריה המרכזית – "דת ומולדת".
הניידות החברתית של יהדות צרפת והשתלבותם במוסדות המדינה היו מרחיקות לכת יותר מבכל מדינה אירופית אחרת. אולם הצלחתם לא העלימה דעות קדומות אנטי-יהודיות. להפך, דפוסי הניידות החברתית שלהם תדלקו את התפתחותה של אנטישמיות מודרנית בצרפת. לפני הקמת הרפובליקה ה-3, גרסאות מסורתיות של אנטישמיות הופיעו בדורות שאחרי האמנציפציה. פרסומים קתוליים המשיכו לגנות את היהדות ואף החיו מחדש האשמות של רצח פולחני, וכיוונו מאמצים מיסיונריים כלפי האוכלוסייה היהודית, לחרדתה של הקהילה היהודית. עיתונים צרפתיים זיהו בדרך כלל נאשמים יהודים בבתי משפט, בעוד שנמנעו מציון דתם של אחרים. אפילו עורכי דין ושופטים התייחסו למוצאם של בעלי דין יהודים. לעיתים קרובות נמנעו מיהודים מישרות בחינוך או במשפט על בסיס הרקע הדתי-אתני שלהם. במקרים רבים דעות קדומה עממית נגד יהודים, במיוחד באלזס, הוצעה כתירוץ למנוע מהם את...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
