אין מידה לאדם, פרק 2: פוליגניות וקרניומטריה באמריקה לפני דארווין – שחורים ואינדיאנים כמינים נפרדים ונחותים

סיכום בעברית בהיקף 6102 מילים, של הפרק:

גולד, ס. ג'. (1992). פרק 2: פוליגניות וקרניומטריה באמריקה לפני דארווין – שחורים ואינדיאנים כמינים נפרדים ונחותים. בתוך: אין מידה לאדם (עמ' 23-72). תל-אביב: דביר.

להורדת הסיכום
הזן פרטים » הזן פרטי תשלום » קבל את הסיכום במייל

מחיר הסיכום: 42 ₪


זוהי כתובת הדוא"ל אליה יישלח הסיכום, הקפד להזין כתובת תקינה


אופציונלי. השם שיופיע על החשבונית


אין מידה לאדם, פרק 2: פוליגניות וקרניומטריה באמריקה לפני דארווין – שחורים ואינדיאנים כמינים נפרדים ונחותים
גולד, 1992

במרוצת ההיסטוריה קרה לא אחת שהתבונה והטבע נקראו לקדש מדרגים קיימים ולהכתירם כישויות נאותות שאי אפשר בלעדיהן. רק מדרגים מעטים מן הסוג הזה התקיימו יותר מכמה דורות, אבל הטיעונים שנשמעו בזכותם שבו ונשלפו שוב ושוב, במעגל אינסופי, כדי לגונן על מדרגים ועל מוסדות חברתיים אחרים.
קטלוג הצידוקים המסתמכים על הטבע משתרע על פני מגוון נרחב של אפשרויות. השפלים ביותר, וכן הגדולים ביותר, ממלאים את תפקידם בשימור רציפותו של הסדר האוניברסאלי. כולם תופסים את המקומות היעודיים להם.
ספר זה מוקדש לטיעון שצץ ועלה זה לא מכבר, להפתעתם של רבים: דטרמיניזם ביולוגי, המחשבה שבני האדם שבתחתית הסולם בנויים מחומר נחות מטבע בריאתו. הטיעון ה"מדעי" יצר קו התקפה ראשוני לאורך יותר ממאה שנים. הדיון בתיאוריה הביולוגית הראשונה, שנשענה על נתונים כמותיים מקיפים, צריך להיפתח בהצגת שאלה של סיבתיות: האם הופעתו של המדע האינדוקטיבי הוסיפה נתונים לגיטימיים או לחיזוקו של טיעון מתהווה בזכות דירוג גזעי? או שמא במחויבות מראש לדירוג כדי לעצב את השאלות ה"מדעיות" שנשאלו, ואפילו את הנתונים שנאספו כדי לתמוך במסקנה שכבר נחרצה?

הקשר תרבותי משותף
תחילה אנו חייבים להתוודע אל ה"מילייה" של החברה, שמנהיגיה והאינטלקטואלים שלה לא פקפקו בעצם צדקתו של הדירוג הגזעי - לאמור, בהצבתם של אינדיאנים מתחת ללבנים, ושל השחורים מתחת לכל אדם אחר. מספר קבוצות:
• "חסידי הקו הקשוח"- קבוצה זו סברה כי השחורים נחותים וכי מעמדם הביולוגי מצדיק את שעבודם ואת יישובם מחדש.
• "חסידי הקו המתון"- לא כפרו בנחיתותם של השחורים, אבל טענו כי זכותם של בני אדם לחירות אינה תלויה ברמת האינטליגנציה שלהם.
• בקרב המתונים רווחו דעות שונות בקשר למהות נחיתותם של השחורים. היו שטענו כי חינוך נאות ורמת חיים מתקבלת על הדעת יוכלו "לרומם" את השחורים למעלת הלבנים. אחרים צידדו באי כשירות קבועה ועומדת של השחורים. המחלוקת נסבה גם על השורשים הביולוגיים או התרבותיים של הנחיתות השחורה.
• אין "רלטיביזם תרבותי" באותו תקופה. הגישה הקרובה ביותר מתבטאת בטיעון נפוץ, המציב את נחיתותם של השחורים במישור התרבותי לבדו וקובע שאפשר למחות את הנחיתות הזאת מכל וכל באמצעות חינוך שיתכוון אל הסטנדרטים הלבנים.

מראה כי כל גיבורי התרבות של אמריקה דבקו בגישות גזעניות שונות. בנג'מין פרנקלין ראה אמנם את נחיתותם של השחורים כבעיה תרבותית בלבד, שאפשר לרפאה לחלוטין, אך ראייה זו לא מנעה אותו מהבעת התקווה שאמריקה תיעשה לנחלת לבנים, שלא תימהל בשום צבע פחות רצוי. גיבורים אחרים שלנו צידדו גם הם בנחיתות הביולוגית. הוא מצטט את האנשים שזכו בצדק להוקרתנו הנעלה ביותר, כדי להראות שמנהיגים לבנים של אומות מערביות במאה ה-18 וה-19 לא פקפקו בצדקת הדירוג הגזעי.
בהקשר זה, ההסכמה מקרב לב של המדענים לדירוגים הקונבנציונאליים נבעה מאמונה חברתית משותפת, לא מנתונים אובייקטיבים שנאספו כדי לבחון שאלה פתוחה. לינאוס (Linnaeus) לא הבדיל בין אופי לאנטומיה - הומו סאפיינס אפר / השחור האפריקני נראה לו כמי ש"נשלט על ידי גחמה", להבדיל מהומו סאפיינס אירופוס "הנשלט על ידי מנהגים". שלושת חוקרי הטבע הגדולים ביותר של המאה ה-19 לא הגו הערכה רבה לשחורים, והתייחסו אליהם כאל גזע מנוון. צ'ארלס דארווין, החסיד הליברלי והנלהב של ביטול העבדות, כתב על עתיד שבו יגדל הפער בין הגזע האנושי ובין קופי האדם כתוצאה מהכחדתם הצפויה של שלבי ביניים כדוגמת השימפנזים וההוטנטוטים.
מאלפות עוד יותר סברותיהם של אותם מדענים מעטים, הנזכרים במבט לאחור כרלטיביסטים תרבותיים וכמגני השוויון. ג'.פ. בלומנבאך ייחס את ההבדלים בין הגזעים להשפעות אקלימיות. הוא מחה על דירוג המתבסס על יופי ועל יכולת שכלית משוערת וצבר אוסף של ספרים שנכתבו בידי שחורים. על כל פנים, הוא לא פקפק בכך שהגזע הלבן יצר אמת מידה וכי ראוי למדוד את כל הגזעים האחרים ביחס אליה.
הומבולדט (Humboldt) צריך להיחשב כגיבור חלומותיהם של כל שוחרי השוויון המודרניים, המחפשים תקדימים בהיסטוריה. הוא טען בתוקף ובאריכות, יותר מכל מדען אחר בימיו, נגד דירוג המיוסד על שיקולים מנטאליים או אסתטיים. הוא גזר מאמונותיו מסקנות פוליטיות ונאבק נגד כל צורות העבדות והשעבוד, מכיוון שראה אותן כמעצורים בפני החתירה הטבעית של כל בני האדם אל עבר ההתעלות המנטאלית. אך אפילו הוא נדרש להבדל מנטאלי מלידה כדי לפתור כמה דילמות של ההיסטוריה האנושית.
ואלאס (Wallace), שותפו של דארווין לגילוי הברירה הטבעית, נערץ בצדק כמתנגד לגזענות. בעצם, הוא טען לקיומו של כמעט שוויון ביכולת המנטאלית המולדת של בני כל העמים. למרבית הפרדוקס, דווקא אמונתו זו היא שהוליכה אותו לנטישת הברירה הטבעית ולשיבה אל הבריאה האלוהית כהסבר למוח האנושי. טען שמוחם של הפראיים טוב בפוטנציה, ממש כמו מוחנו אנו. אלא שהם אינם מנצלים אותו במלואו, כפי שמתחייב מן הגסות ומן הנחיתות של תרבותם. מכיוון שהפראיים המודרניים דומים מאוד לאבות אבותינו האנושיים, משמע שמוחנו פיתח את סגולותיו הנעלות זמן רב לפני שנמצא להן שימוש.

נוסחים קדם אבולוציוניים של גזענות מדעית: מונוגניזם ופוליגניזם
הצידוקים הקדם-אבולוציוניים לדירוג גזעני הוצגו בשני אופנים. הטיעון ה"רך" העלה על נס את האחדות המקראית של כל העמים בתוקף הבריאה האחת והיחידה של אדם וחווה. ההשקפה הזאת נקראה מונוגניזם - מוצא ממקור אחד. הגזעים האנושיים נחשבו על פיה כמוצרי ניוון ביחס לשלמות של גן-העדן. דעיכתם התנהלה בדרגות שונות, הלבנים לקו פחות מכולם והשחורים לקו יותר מכולם. היו שטענו כי ההבדלים התפתחו בהשפעת האקלים, אבל סופם שקובעו ושוב לא יוכלו להתהפך על פיהם. היו שסברו כי מעצם קיומה של ההתפתחות ההדרגתית משתמעת אפשרות להפיכות בסביבות מתאימות. חסידי ניוון שונים חששו כי השיפור שיתחולל באקלים נוח לא יוכל להיות מהיר די הצורך להטביע את חותמו על ההיסטוריה.
חסידי הטיעון ה"קשה" ראו את כתבי הקודש כאלגוריה בלבד וסברו שהגזעים האנושיים הם מינים ביולוגים שונים, צאצאים של "אדמים" שונים. מכאן התבקש שהשחורים, כמי שנמנים עם צורת חיים אחרת, אינם צריכים ליטול חלק ב"שוויון האדם". נקראו פוליגניסטים.
הניוון היה ככל הנראה הטיעון הפופולארי יותר, ולו רק בשל הקושי להינתק מסיפור הבריאה המקראי. יותר מכך, יכולת ההפריה ההדדית של כל הגזעים האנושיים נראתה כערובה מספקת לאחדותם כמין אחד, בהתאם לקביעתו של בופון (Buffon) שבני מין אחד מסוגלים לפרות ולרבות בינם לבין עצמם, אבל לא במשותף עם נציגיה של קבוצה אחרת. בופון עצמו צידד בהתלהבות בביטול העבדות והיה חסיד השיפור של גזעים נחותים בסביבות מתאימות, אבל הוא גם לא פקפק מעולם בתקפות האינהרנטית של אמת מידה לבנה.
סרה (Serres) כתב ב-1860 כי יכולתם של הגזעים הנחותים להתעלות ולהגיע לכלל שלמות היא שייחדה את בני האדם כמין האחד והיחיד היכול להשתפר בכוחות עצמו. הוא בז לפוליגניות כ"תיאוריית פרא", "המספקת לכאורה תימוכין מדעיים לשעבוד של גזעים שהתקדמותם הציוויליזציוניות נמוכה מזו של הגזע הלבן". סרה ניסה לתעד את סימני הנחיתות בקרב הגזעים הנמוכים. הוא חיפש ראיות לכך בתחום מומחיותו, האנטומיה, והודה שהתקשה להציב אמות מידה ולקבץ נתונים. לא נותר לו אלא להיאחז בתיאוריה של הרקפיטולציה - הרעיון שיצורים מפותחים עוברים במהלך גדילתם דרך השלבים הבוגרים של יצורים לא מפותחים. הממצא היחידי שלו היה שהמרחק בין הטבור לפין גדול יותר אצל לבנים מאשר אצל שחורים.
הפוליגניות זכתה אמנם למידה קטנה יותר של פופולאריות, אבל גם לה לא חסרו תומכים זוהרים. דיוויד יום (Hume) צידד הן בבריאה הנפרדת והן בנחיתות מלידה של הגזעים הלא-לבנים. כתב ההגנה החזק ביותר של הפוליגניות - "דו"ח על הדירוג הרגולרי של האדם" - יצא ב-1799 על ידי הרופא האנגלי צ'ארלס וייט (White). הוא נטש את אמת המידה של אי-הפוריות, ששימשה את בופון להגדרת המינים, והזכיר את בני הכלאיים המוצלחים שנולדו לקבוצות כדוגמת שועלים, זאבים ותנים, שמקובל לראותן כקבוצות נפרדות. הוא יצא נגד הרעיון שאקלים עשוי ליצור הבדלים בין הגזעים, בטענה שיכול להוביל ל"תפישה מנוונת" של אבולוציה בין המינים. כמו כן דחה במפורש כל הרחבה של הפוליגניות שיש בה "כדי לעודד את הנוהג המרושע של שעבוד המין האנושי". אמות המידה שלו נטו אל האסתטיות.

לואי אגאסי - מורה ההלכה של אמריקה לענייני פוליגניות
אמרסון (Emerson) טען כי האמנציפציה האינטלקטואלית תבוא בעקבות...

לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^