אויבי ציבור, גיבורים מקומיים: סרטי הגנגסטר האירי-אמריקאי בקולנוע ההוליוודי הקלאסי
Shannon, 2005
בשנת 1928, הפוליטיקאי האירי-אמריקני אל סמית נחל תבוסה בבחירות לנשיאות. התמודדותו של סמית סימנה כי הגיעה שעתה של אמריקה האירית והקתולית, אך הקמפיין שלו נגד הרברט הובר העניק חיים חדשים לקנאות אתנית-דתית שכמותה לא נראתה מאז תקופת הזוהר של תנועת "שאינם יודעים דבר" בשנות ה -50 של המאה התשע עשרה. ובכל זאת אמריקאים שדחו את האירים בפוליטיקה חיבקו אותם בתַרְבּוּת. בעשרים השנים שלאחר תבוסתו של סמית האמריקאים האיריים אחזו במדיום הדומיננטי ביותר של התרבות האמריקאית המודרנית, הקולנוע ההוליוודי. בשנת 1945, "הולך בדרכי", סרט על מאמציו של כומר אירי-קתולי להציל קהילה עירונית ענייה מחדלות פירעון, קטף כמעט כל פרס אפשרי בטקס פרסי האוסקר של אותה שנה. השכיחות הרבה של סיפורים איריים-אמריקאים בסרטים ההוליוודיים בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20 נעוצה בעיקר ביכולתם להציג את האירים כנציגים של חזון אתני רחב יותר של העיר ככפר עירוני, עדתי לחלוטין אך אמריקני לחלוטין. השיקום התרבותי של אמריקה האירית החל דווקא בז'אנר הקולנוע הבלתי צפוי: סרטי הגנגסטרים.
למרות עלייתו של אל קפונה כמלך הגנגסטרים בעולם האמיתי, השחקן האירי האמריקני ג'יימס קגני שיחק את הגנגסטר האירי-אמריקאי כפושע העירוני ההרואי בתור הזהב של הוליווד. "הקיסר הקטן" (1930) ו-"פני צלקת" (1932), סרטי הגנגסטרים בהשראתו הישירה מחייו של קפונה, מציגים את הגנגסטר כגיבור טרגי המונע להשמדה על ידי רצונו לגדולה; עבור אמריקאים רבים בשנת 1928, לא היה הבדל בין אל סמית לאל קפונה. סיפור עלייתו ונפילתו של הגנגסטר האירי-אמריקאי טומי פאוורס בסרט "אויב הציבור" לא יכול היה להיות רחוק יותר מהאינדיבידואליזם ההרסני של ריקו בנדלו ב"קיסר הקטן" וטוני קמונטה ב"פני צלקת". סרטיו של קגני מראים כיצד - אפילו במקרה הפושע ביותר שלהם - הגיעו הקתולים האירים לייצג ערכים קהילתיים מסוימים שהדהדו...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
