איש עני, איש עשיר, איש גדול, צ'יף: טיפוסים פוליטיים במלנזיה ובפולינזיה
סהלינס, 1980
שני אזורים, רקע משותף וניגוד פוליטי
איי האוקיינוס השקט מציגים כמעט כל שלב בהתפתחות התרבות הפרימיטיבית, מקיום על ציד ולקט ועד נחלות צ'יפים שהתקרבו לרמת התרבויות הקדומות של הסהר הפורה. שניים מאזוריהם מנוגדים זה לזה: מלנזיה, ובה גיניאה החדשה ואיי שלמה, ופולינזיה, ובה משולש הקרקע שבין ניו זילנד, אי הפסחא ואיי הוואי. שניהם חקלאיים ומגדלים באותן שיטות יאם, טארו, פרי לחם ואגוזי קוקוס, וממצאים ארכיאולוגיים ולשוניים מרמזים שתרבויות פולינזיה צמחו במזרח מלנזיה באלף הראשון לפני הספירה. דווקא הרקע המשותף מחדד את הניגוד: הפולינזים פיתחו ריבוד ומנהיגות מורכבים, ורוב החברות המלנזיות עצרו ברמות נמוכות יותר.
גודל הגוף הפוליטי ומבנהו
ההבדל הבולט הוא בגודל. במלנזיה המערבית מונים גופים פוליטיים עצמאיים שבעים עד שלוש מאות איש, וברמת גיניאה החדשה עד אלף. בפולינזיה נפוצים גופים של אלפיים ושלושת אלפים איש, ובנחלות המפותחות ביותר, כטונגה והוואי, עשרות אלפים ואף רבבות; במקביל גדל השטח ממספר קילומטרים מרובעים לעשרות ומאות.
המבנה שונה לא פחות. השבט המלנזי מורכב מקבוצות שארות ומגורים עצמאיות רבות, זהות זו לזו מבחינה ארגונית, עצמאיות כלכלית ושוות במעמדן, ומבנהו מקוטע. בפולינזיה המבנה דמוי פירמידה: יחידות קטנות נכללות בגדולות מהן דרך דירוג בין-קבוצתי, ורשת הצ'יפים מהווה מבנה מתואם שבראשו הצ'יף העליון, ולעיתים קרובות היא נשענת על ליניאג'ים מדורגים לפי מרחק הדורות בין חברי קבוצת המוצא לאב קדמון משותף. מכל עמי הילידים שנחשפו ללחץ אירופי כבד במאות האחרונות, רק אנשי הוואי, טהיטי, טונגה ופיג'י העמידו משקל נגד...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
