כלכלה פוליטית
Gruber, 2012
רמתם של מוצרים ציבוריים אינה נקבעת בידי כלכלנים אלא במערכת פוליטית: לעיתים בידי שליט יחיד, לעיתים בהצבעה ישירה ולעיתים בידי נבחרי ציבור. השאלה היא באיזו מידה מנגנונים אלה מספקים את התוצאה היעילה חברתית.
הסכמה פה אחד על רמות מוצרים ציבוריים
תמחור לינדל
תרחיש המקרה הטוב ביותר הוא ממשלה הקובעת את רמת המוצר הציבורי בהסכמה פה אחד, באמצעות תמחור לינדל. הממשלה מכריזה על מחירי מס, כלומר על חלקו של כל פרט בעלות המוצר, כל פרט מודיע כמה מן המוצר הוא רוצה במחירים אלה, וחזרה על התהליך משרטטת לכל פרט עקום נכונות שולית לשלם. סכימה אנכית של העקומים נותנת ביקוש חברתי, שהשוואתו לעלות השולית קובעת את הכמות האופטימלית, והמימון נגבה מכל פרט לפי נכונותו. זהו מיסוי לפי הנאה, המניב את הרמה היעילה חברתית בלי שהממשלה תידרש להכיר את פונקציות התועלת של הפרטים; הם עצמם חושפים את העדפותיהם.
כשלי תמחור לינדל
בפועל השיטה אינה ישימה, משלוש סיבות. בעיית חשיפת ההעדפות: מכיוון שהתשלום קשור להצהרה, כדאי לפרט להצהיר על נכונות נמוכה, לשלם מעט ולקבל כמעט אותה כמות של מוצר ציבורי, כלומר להיות טרמפיסט על חשבון האחרים, ותמריץ זה חזק במיוחד בקבוצות גדולות. בעיית ידיעת ההעדפות: גם פרט ישר אינו יודע כמה שווה לו הגנה לאומית, משום שקשה להעריך מוצרים שאין נוהגים לקנותם. בעיית צבירת ההעדפות: אי אפשר לברר ממאות מיליוני אזרחים מה ערכם של הטילים והחיילים המגנים עליהם.
מנגנונים לצבירת העדפות פרטיות
מסורת ההצבעה הישירה על המדיניות עצמה נותרה חזקה: אספות עיר, משאלי עם המאשרים או דוחים חקיקה שכבר עברה, ובעיקר יוזמות אזרחים המעלות הצעת חקיקה לקלפי בעקבות איסוף חתימות.
כלל הרוב...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
