עיקרי תפיסת הביטחון
יניב, 1994
ישראל נולדה במלחמה, צמחה והתפתחה תוך מאבק והפכה ברבות השנים לדמוקרטיה המגויסת ביותר בעת החדשה. דומה שאפילו בין המשטרים הטוטליטריים הנותרים ברחבי העולם, מעטים בלבד משתווים לישראל בדרגת המיליטריזציה שלהם. ואף כי דמוקרטיות רבות בעולם מקיימות ממסד ביטחוני אדיר, בשום מקרה אין שיעור הגיוס וההוצאה לביטחון מתקרבים בהן למה שהיה מקובל בישראל אפילו בשנותיה הרגועות ביותר. בשום מדינה מערבית אחרת אין נושא הביטחון מעסיק כל כך את האוכלוסייה כבישראל.
אולם מצב זה מעט אירוני לאור העובדה שלמדינת ישראל אין כלל תורת ביטחון מסודרת ומנוסחת לפרטיה, שעיקריה עומדים מעת לעת לדיון ולאשרור בכנסת ומתפרסמים בבהירות באופן רשמי. הסיבות שעומדות מאחורי ההתנגדות העיקשת לפרסם באופן מוסמך את "תורת הביטחון", המנחה את מדיניות הביטחון של ישראל, הינה העדפה ברורה של סודיות וערפול על מנת "לבלבל את האויב" ולהימנע מעימותים מיותרים עם מדינות המיודדות אתנו. כמו גם שישנם חילוקי דעות עמוקים בשאלות יסוד כגון הגדרת כוונות הערבים או חשיבות השטחים לביטחון המדינה. עם זאת, אם בוחנים את דפוס הפעילות הביטחונית בחלוף השנים, ניתן לגלות את עיקרי התורה שבעל פה, עליה כאמור נסמכת מדיניות הביטחון הישראלית: אלה מתחלקים לשני פרקים מרכזיים: מאפייני האיום ועקרונות המסגרת להתמודדות עמו. בשני חלקי המשוואה חלו שינויים בחלוף השנים אך היסודות עמדו על תילם.
א. האיום
תפיסת האיום הערבי בהתבטאויותיהם של קברניטי המדינה לאורך השנים משקפת ניסיון מגוחך כלשהו שלמור על איזון יחסי בין הדגשת חומרתה של הסכנה לבין הבלטת יכולתה של ישראל לעמוד כנגד איומים ולשרוד.
1. הנחת התשתית החשובה ביותר בתורת הביטחון של ישראל נוגעת למהותו של הסכסוך שבין ישראל לערב. המאבק הערבי- ישראלי אינו נתפס כעניין של ניגוד אינטרסים מוגבר, מוגדר ומחושי כמו סכסוך גבולות או חילוקי דעות בשאלת זכויות דיג ושי בנתיבי מים, אלא כהתמודדות עמוקה, היסטורית, רב ממדית, טוטלית, ואולי בלתי פתירה. כל ממשלות ישראל עד הלום הקפידו להטעים את "זכותנו הטבעית וההיסטורית" על הארץ. בעקיפין הטילה עמדה זו את האשם לסכסוך על העולם הערבי, הכופר בזכות הטבעית והיסטורית זו....
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
