סיפור המעשה: דמויות / שלומית רמון-קינן
רמון-קינן, 1984
אופן הקיום של הדמות
הטיעון הריאליסטי- רואה בדמויות חיקוי לבני-אדם ונוטה להתייחס אליהן כאילו היו שכנינו או חברינו וכן גם להפשיטן מהמרקם הלשוני של היצירה. גישה זו נוטה לשער השערות בדבר מניעיהן הבלתי מודעים של הדמויות ואפילו לבנות להן עבר ועתיד מעבר למידע שנמסר בפועל בטקסט.
הטיעון ה"פוריסטי" / סמיוטי- המדגיש כי ניתוח הדמות טמון במימד הלשוני ולא במימד של ייצוג המציאות, עם זאת ניסוח קיצוני של טיעון זה עשוי גם להוביל להרס הייחודית של הדמות, ע"י הטעמה מוחלטת שלה בתופעות לשוניות אחרות בטקסט: בחסותה של הביקורת הסמיוטית מאבדות הדמויות את מעמדן המועדף, את מרכזיותן ואת הגדרתן. אין פירוש הדבר שהן מתגלגלות בחפים דוממים, אלא שהן הופכות לחלקיקי- טקסט. מדובר בטקסט סגור שבו הדמויות הן לכל היותר תבניות של חזרה.
בעוד שבתיאוריות מימטיות (תיאוריות הראות את הספרות כחיקוי של המציאות) הדמויות מזוהות עם בני דם, הרי בתיאוריות סמיוטיות הן מתפוגגות לתוך הטקסט. אם שתי הגישות מבטלות בסופו של דבר את הייחודיות של הדמויות הבדיוניות, אם כי משתי נקודות מוצא שונות- האם יש לנטוש את חקר הדמות או שיש לדחות את השתי הגישות ולחפש נקודת מבטח אחרת? האם ניתן לראות הדמויות "כאנשים ובו בזמן גם כחלקים ממארג לשוני?, על פי רמון-קינן הדבר אפשרי בתנאי שתוכר האפשרות לתפוס את שתי העמדות הקיצוניות כמתייחסות...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
