האתר המוביל ברשת לסיכומים בעברית

הרהורים על שאלת הזיכרון המודחק במשפט הישראלי

סיכום בעברית בהיקף 3324 מילים, של המאמר:

עציוני, ל. (2014). בעקבות ע"פ 09/5582 פלוני נ' מדינת ישראל – הרהורים על שאלת הזיכרון המודחק במשפט הישראלי. עלי משפט, 11, 479-526.



להורדת הסיכום
הזן פרטים » הזן פרטי תשלום » קבל את הסיכום במייל
הרהורים על שאלת הזיכרון המודחק במשפט הישראלי
עציוני, 2014

אין הסכמה בקהילה המדעית על הדרך שבא עובד הזיכרון האנושי. איך אנחנו מקודדים ושולפים מידע. על ההבדלים שבין זכרונות מודעים וזכרונות שאינם מדעים, השפעתו של הזיכרון על ההתנהגות והמגבלות של הזיכרון. הקושי העיקרי בעניים הזה מתעורר בהקשר של עבירות מין בכלל ועבירות מין בקטינים בפרט. מעצם טבעם של המעשים המתבצעים במרבית המקרים בחדרי חדרים תחת מעטה של סודיות והשתקה, מרבית האישומים וההרשעות המתייחסים לעבירות אילו מתבססים ברובם המוחלט על עדויות אישיות. ובמיוחד על עדויות המבוססת על זכרונם של הקורבנות. במקרים רבים העדויות נותרות כבושות במשך שנים רבות לרוב בגלל הקושי של הקורבנות לבטא את מה שעברו ולהודות במה שעבר עליהם, על אחת כמה וכמה כאשר הפגיעה נעשית על ידי קרובי משפחה.
המחוקק התאים את ההסדרים המשפטיים הנוגעים להעמדה לדין של מבצעי עבירות מין בקטינים למצב בו ניתן לקבל עדות יחידה ללא סיוע, בהכירו בקיומן של עדויות כבושות המתפתחות בהדרגה עם ההליך המשפטי והארכתה של תקופת ההתיישנות.
אותרו לאורך השנים קורבנות שלא היו מודעים כלל לביצוע המעשים עד הגעתם לגיל בגרות. שנים רבות לאחר קרות האועים הם נזכרו כביכול בכך שקרו. החלו להופיע כתבי אישום של קורבנות מבוגרים, נגד הוריהם , כאשר הקורבנות כלל לא זכרו את האירועים עד שנזכרו בהם לרוב במסגרת טיפול. בד בבד עם הופעתם של תיקים אילו קמה עמותת תסמונת הזיכרון השגוי. מחקרים שונים תמכו בטענה כי אי אפשר להדחיק במלואם אירועים מתמשכים וטראומטיים כגון גילוי עריות וכי בפועל מדובר בזכרונות שווא. שלא ניתן להבחין בינם לבין זכרונות אמיתיים שכן המתלונן סמוך ובטוח באמינותם של הזכרונות. על במת המשפט החל מאבק בין שתי האסכולות. העניין עלה גם בישראל בפס"ד פלונית.

זיכרונות מודחקים
הביטוי זכרון מודחק מתייחס לרוב לזיכרון הנוגע לטראומה נפשי. טראומה מוגדרת על ידי איגוד הפסיכולוגים כאירוע שקשור במוות, או איום במוות, פגיעה רצינית או איום לשלמות הגוף של האדם או הקרובים לו. ההתייחסות הטיפוסית היא למצבי טרור, מלחמה והתעללות פיזית או נפשית. אשר גורמים לרבים מהקורבנות לחוות ניתוק מתחושת העצמי ומהקשר למציאות. כאשר הקורבן חסר ישא מופעל בין השאר מנגנון דיסוציאציה- נתק. נתק זה מונע מהחוויה הקשה להגיע למודעות והנתק הזה יכול להימשך גם כאשר האיום חולף. התאוריה גורסת כי הנתק הזה עשוי להתרופף עם הזמן והחוויה יכולה למעשה לעלות למודעות גם לאחר שנים.
הנתק שנוצר בין הזיכרון הבלתי מודע והמודעות הוא אף פעם לא מלא ותמיד חלה זליגה מסויימת לכל הפחות של רגשות ותחושות שמובילות ללחץ וחרדה. מה שלעיתים יגרום לקורבנות לפנות לטיפול פסיכולוגי. הטיפול יכול להביא את האדם לתחילתה של היזכרות הדרגתית.
לאחר תחילת ההיזכרות הקורבנות יבנו לעצמם מעין נרטיב, בניית הסיפור היא הדרגתית וסלקטיבית זה מאפשר לקורבן להתמודד עם האירועים שקרו, ההיזכרות היא מעין קידום של תהליך ההחלמה. אופן התיאור הזה לא תמיד תואם את הנדרש בשיח המשפטי שהוא עובדתי, מלא וליניארי ככל האפשר.
גורמים שונים משפיעים על נטייתו של הפרט להדחיק זכרונות , למשל קרבה פיזית לתוקף און תלות בו , יש בעצם תחושת חוסר מוצא של האדם והצורך לשמור על קשר יומיומי עם התוקף. לעיתים על הקורבן יש תחושת אחריות על התא המשפחתיוהתוקף מפעיל עליו לחץ לשמור על סודיות.
חוקרי טראומה סבורים שככל שהזיכרון מפורט יותר, וככל שעוצמת הרגש הנלווה אליו כך אפשר להסיק בקשר לאמינות ולדיוק של הזכרונות. אנשים לא ירצו להמציא זכרונות שפוגעים באדם אהוב ומערערים את יציבות עולמם. לזכרונות מלוות תגובות פיזיולוגיות שלא ניתן לזזיף או לשתול (בניגוד לפרטים סמנטיים שקלים יותר להשפעה ועיוותים).

תסמונת הזכרונות השתולים
בשנת 1992 הוקמה קרן תסמונת הזכרון השגוי- הקרן הוקמה על ידי זוג הורים לאחר שהאב הואשם על ידי ביתו בביצוע גילוי עריות בה בילדותה, כאשר הזכרון צף במודעות לאחר שנים רבות. הקרן צומחת במחקרים ובהורים אשר מואשמים בביצוע התעללות מינית בילדיהם כאשר מדובר בזכרון אשר הוצף לאחר שנים של שכחה.
הטענה המרכזית היא שלא ניתן להדחיק זיכרונות של אירועים מתמשכים וכה כבדי משקל כגון גילוי עריות והתעללות מינית מתמשכת לאורך שנים רבות. פרטים אשר חשופים לתסמונת יהיו משוכנעים באמיתות הזכרונות שלהם אף שמבחינה אובייקטיבית האירועים מעולם לא קרו. הזיכרון השתול מתגבש במהלך ההליך הטיפולי, מתוך לחץ שמופעל על המטופל לנסות ולהיזכר באירוע שקרה.
במקרה הזה האצבע המאשימה אינה מופנת כלפי המטופלים אשר אינם יודעים להבחין בכך שהזכרונות שלהם אינם אמיתיים, אלא...

לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^