דמוגרפיה פוליטית במדינות ערב במאה ה-20. סיכום חלקים נבחרים מתוך פרק 3: "הסדר הדמוגרפי החדש": הגירת עובדים למשקי הנפט במפרץ
וינקלר, 2008
הגישות השונות להגירה בינלאומית למטרות עבודה: המסגרת התיאורטית
לפני כ-300 שנה החלה באירופה ההגירה הבינלאומית, בד בבד עם ראשית התגבשות מדינות הלאום וראשית המהפכה התעשייתית. חלק מההגירה קשור בגורמים פוליטיים, לרב מלחמות (בין אם בין אזרחים או בין מדינות שכנות), אך חלק גדול מההגירה הבינלאומית בעת החדשה נובע ממניעים כלכליים מובהקים. ע"פ נתוני האו"ם מס' מהגרי העבודה בעולם בשנת 2003 עמד על 175 מיליון, רב רובם למדינות מערב אירופה וצפון אמריקה. היקף העברות כספיי העובדים עמד אז (2003) על 150 מיליארד דולר – סכום הגבוה פי שלושה ויותר מסך כל הסיוע הכספי שהעניקו המדינות המתועשות למדינו המתפתחות בשנה זו.
הכלכלנים הניאו-קלאסיים ראו בהגירה ממדינות מתפתחות למדינות מפותחות החלפת הון אנושי בהון כספי בהתאם לתאוריית הסחר הבינלאומי המבוססת על חוק היתרון היחסי. הם ראו בהגירה למטרות עבודה תוצאות מאזן "תועלת\עלות" של המהגר הפוטנציאלי: מחד- עומד חישוב השכר הצפוי במדינת היעד (תועלת) ומאידך, השכר המקובל במשק האם ועלות הוצאות ההגירה עצמה וכל מה שכרוך בה (עלות). כל עוד השכר במדינת היעד יהיה גדול מה"עלות", ההגירה אמורה להימשך. ככל שהפער בין התועלת לכלות גדול יותר כך תגדל המוטיבציה להגר, והיעד המועדף של המהגר תהייה כמובן המדינה עם הפער הגבוה ביותר בין העלות לתועלת.
הגירה בינלאומית למטרות עבוד מאפשרת ליבואניות העובדים להשיג כח עבודה זול שבלעדיו היה נוצר מחסור בכח עבודה בשוק המקומי, דבר שהיה יותר לחצים אינפלציוניים (מצב שבו הביקוש למוצרים ושירותים גדול מהתוצר שלהם) שהיה גורם לעליות שכר תלולות. יצואניות העובדים מרוויחות את העברת העובדים וירידה בלחצי התעסוקה בשוקי העבודה שלהן. הגירת העובדים (לטענת המצדדים בתהליך) אינו שונה באופן עקרוני ממסחר בכל מוצר או סחורה אחרים והיא לתועלת על המעורבים.
תאוריות ההגירה החדשות שפותחו בעשורית האחרונים מתמקדות במשפחה המורחבת ולא רק במהגר הבודד מתוך הנחה כי במדינות מתפתחות רבות עדיין רווח דפוס המשפחה המורחבת. ע"פ תאוריות אלו, המשפחה המורחבת שולחת אחד או יותר מבניה למדינה אחרת במטרה "לבטח" את עצמה באמצעות "פיזור סיכונים" או במטרה לגייס הון להשקעה שאי אפשר להשיג ממקורות מקומיים. כשיש אבטלה סמויה במשפחה המורחבת, ויתור על אחד או יותר מבני המשפחה לטובת עבודה במדינה אחרת אינו כרוך באובדן כח עבודה פרודוקטיבי ובהקטנת הכנסת המשפחה בכללותה (כלומר עלות ההגירה בפועל נמוכה יותר).
עד לשנות ה-70 של המאה ה-20 התנהלה הגירה למטרות עבודה ע"פ קווים אלה. אולם מאז השתנתה הגישה בקרב יבואניות ויצואניות העובדים, והיום כמעט ואין עוד הגירה חופשית בהתאם לתאוריית היצע וביקוש. המדינות המתועשות הגיעו למסקנה כי הגירה מסיבית לא פתרה את בעיות היסוד שלהן, אלא יצרה בעיות רבות חדשות, כגון ניכור בין מקומיים למהגרים על רקע תחרות למציאת מקומות עבודה, הבדלי דת, תרבות וכו'. כך למשל הגירה מסיבית יכולה להוות הסבר חלקי להתחזקות מפלגות הימין במדינות מערב אירופה, אולם שלטונות מדינות אלו מודעים לעובדה כי בלי הגירה מסיבית משקיהן יסבלו ממחסור בכח עבודה ולא יוכלו לתפקד.
יצואניות העובדים הבינו כי בהתרת הגירה חופשית ישנו איבוד המשכילים והעובדים המיומנים ביותר ("בריחת מוחות")- אלו שאמורים להביא לצמיחה מהבית.
חשוב להדגיש כי מדינות קולטות מהגרים יכולות לשלוט במגמות מכסות ההגירה וקביעת קריטריונים מחמירים, ואילו שלטונות יצואניות העובדים עומדות בפני קושי הולך וגובר לשלוט במגמות ההגירה, במיוחד בהגירת עובדים מיומנים שהביקוש להם גובר בכל המדינות המתועשות, במיוחד התעשיות טכנולוגיות העילית.
כלכלה וחברה במפרץ לפני גילוי הנפט
אזור המפרץ, שמדברי ברובו הגדול ורחוב ממרכזי השלטון העות'מאני, לא הושפע מההתפתחויות הכלכליות המרכזיות שעברו על המזרח התיכון במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. האזור לא הושפע מהמהפכה החקלאית (נטישת החקלאות לתצרוכת עצמית והמעבר לגידולי מזומנים) ומהידוק הקשרים הכלכליים עם המערב. התפרקות האימפריה העות'מנית במלה"ע הראשונה והשתלטות בריטניה וצרפת על המזרח התיכון לא שינו כמעט דבר ואזור המפרץ נשאר שולי בחשיבותו. בריטניה המשיכה לשלוט באזור באמצעות חוזרים שנחתמו בעשור האחרון של המאה ה-19 עם המשפחות החזקות במפרץ, וזאת במטרה אחת – להבטיח מעבר בטוח להודו לספינותיה.
הערכת האוכלוסייה בסוף מלה"ע הראשונה באזורים שבהם שוכנות היום מדינות הנפט הן: ערב הסעודית 1.5-2 מיליון, כוית, בחרין וקטר 175 אלף, איחוד האמירויות הערביות 80 אלף ובעומאן חצי...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
