דיני קניין (סיכום חלקים נבחרים מהספר)
ויסמן, 1993
הבסיס העיוני לקניין הפרטי
התיאוריות שעוסקות בהצדקת הקניין הפרטי לא בודקות מתי קם מוסד הבעלות אלא מדוע. סקירת התיאוריות השונות המשפיעות על הדין הפוזיטיבי:
תיאוריית התפיסה- תיאוריית התפיסה אומרת כי לגבי נכסים פנויים שאינם בהחזקתו ובבעלותו של איש צודק הוא שמי שתופס אותם ראשונה מתוך כוונה לזכות בהם רוכש בהם בעלות. המבקרים את התיאוריה אומרים שלא נכון להעניק בעלות למי שהזדרז ותפס קודם. אם זה יגרום לכך שאחר יגווע מרעב, או לכך שמישהו אחד ישתלט על שטח בלתי נדלה רק כי הוא היה ראשון אין זה צודק. על אף הביקורות הרבות אין לכחד כי הדין מכיר ברעיון שהתפיסה עשויה לשמש בסיס להענקת בעלות (חוק המטלטלין ס' 3).
תיאוריית העבודה- לאדם זכות טבעית בפרי עמלו וההכרה בזכות זו היא המונחת ביסוד הקניין הפרטי. מכיוון שלכל אדם זכות על גופו הוא זכאי למלאכת כפיו. הסייג לכך הוא שהנכס שהושקעה בו העבודה לא הייתה בבעלות הזולת אלא נחלת הכלל. וכאשר משקיע העבודה לא נוטל לעצמו מעבר לנחוץ לשימושו וכשנותר די לצורכיהם של אחרים. יש לכך גם היבט פסיכולוגי, אדם חש בפרי עמלו כשלו וכחלק מאישיותו. על אף הביקורות על התיאוריה היא נותנת את אותותיה עד היום בדיני הקניין- קניין רוחני, פטנטים וכו'.
תיאוריית ההגנה על חרויות האדם- גורסת כי הרצון לעשייה בנכסים היא הדרך לביטוי אישיותו של האדם וכי ההגנה על רצון זה, על דרך של כיבוד הזכות בנכסים שביחס אליהם הביע האדם את רצונו היא למעשה הגנה על אישיותו וחירויותיו. ביטוי לכך הוא הגנה על הקניין במסגרת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
תיאוריית התועלתיות- התיאוריה הרווחת להצדקת הקניין הפרטי היא זאת המתבססת על שיקולים תועלתיים. אם העניין הוא בהבטחת אושרו של אדם נחוץ לקיים משטר חברתי שיקבל על עצמו לאפשר לאדם לרכוש לעצמו דברים שנחוצים לאדם לרכוש תכלית זו ולהגן עליו מפני זרים העלולים לנסות לשלול ממנו אותם דברים. טובת בני האדם בחברה מותנית ברווחת החברה, מסיבה זו ניתן לראות את זכות הקניין כמקדמת רווחה חברתית. ההכרה בזכות הקניין מוצדקת כאשר התוצאה הנגרמת לאדם בשיטה שאינה מכירה בקניין פרטי עולה על ההוצאה הכרוכה בכך במשטר שמכיר בקניין פרטי. צידוק נוסף הוא הניצול המירבי של נכסים שכמותם מוגבלת. גישה זו מתבטאת בדיני ההתיישנות שגורמים לכך שאדם שלא השתמש במקרקעין תקופה ממושכת מאבד את הזכות לתבוע השבה שלה.
תיאוריית הדין כמקור הקניין- שלילה של ההשקפה כי לקניין יש ביסוס בזכויות טבעיות או נקבע ממקורות שהם אפריורים לדין. קניין הוא כל מה שהדין קבע שהוא כזה. הזכות נקראת טבעית כדי להבדילה מאותן זכויות שיש לרכשן על ידי מעשה כלשהו, אך היקפה וקיומה נובעים מהדין בלבד.
החזקה ושימוש
מחזיק ישיר ומחזיק עקיף: שליטה בנכס לא חייבת להיות על ידי קרבה פיזית של המחזיק לנכס שבהחזקתו (הוא לא חייב להיות בפנים. השליטה יכולה להתבטא בגדר, כלב שמירה או אפילו אדם אחר השולט בנכס במישרין על ידי המחזיק העקיף. במשפט יש התלבטות האם לראות זאת כאילו יש שני מחזיקים בנכס אחד, אחד עקיף (המשכיר למשל) ואחד ישיר (השוכר)?
יש שתי גישות:
א. שיטות משפט שבהן יסוד הכוונה שבהחזקה פירושו כוונה להחזיק בנכס כבעלים ולכן ה"מחזיק" העקיף עושה זאת רק מטעם הישיר והוא חא מחזיק בתור בעלים לכן אין בעצם נפקות למחזיק עקיף.
ב. שיטות משפט שבהן יסוד הכוונה שבהחזקה פירושו כוונה להחזיק בנכס תוך מניעת אחרים מהתערבות. לפי שיטות אלה אין מניעה להכיר במחזיק עקיף ובמחזיק ישיר. במדינות כאלה יכול שיהיו חוקים שנוגעים רק למחזיק ישיר כמו השגת גבול ועוד.
לא כל מי שמזיק בנכס הוא המחזיק הישיר. למשל אם מארח נתן לאורח כוס קפה, אין הוא מחזיק ישיר בה אלא הוא "אוחז גרידא" (כמי שיש לו custody). ההבחנה הזו היא לא פשוטה, מי שיקבל מזוודה למשל לידו כדי להעבירה לאחר כן ייחשב כמחזיק ישיר בה. הכלל שהוצע לאבחנה הוא: במקרים שבהם מי שבידו נכס של הזולת והוא כפוף להוראות מיידיות וישירות של בעל הנכס הוא ייחשב כ"אוחז", אם אין כפיפות ישירה ומיידית אז ייחשב כמחזיק ישיר.
המגמה היא לצמצם את המקרים שבהם אוחז הוא לא מחזיק ישיר ומכאן, הנטייה לראות בעובד שמחזיק בנכס של מעביד כמחזיק ישיר. הכלל המוצא כאן הוא: "כל מי שיש לו שליטה על נכס מתוך כוונה להפעיל את השליטה למענו או למען אחר הוא ייחשב כמחזיק". ההכרה הזו חשובה לדני הנזיקין, כדי שהמחזיק יוכל לתבוע את הפגיעה בהחזקתו.
במשפט הישראלי מכירים בגישה השנייה. לפי ס' 15 לחוק המקרקעין. לפי ס' זה גם המחזיק הישיר וגם העקיף מוכרים כמחזיקים. שוכר בהחלט עשוי להחשב מחזיק ישיר. המעמד של שני אלה בחוק הישראלי לא בהכרח שווה, יש הוראות חוק שמתייחסות רק לאחד מהן. בנוסף, גם המשפט הישראלי מכיר בתיאוריית "האוחז" ו"המחזיק" שדיברתי עליה קודם.
עשיית דין עצמית להגנת ההחזקה
הגישה היא נגד עשיית דין עצמית בד"כ, אולם עשיית דין עצמית לא אסורה לחלוטין. במקרים של פורץ או שאדם מגיע הביתה ומגלה פולש הוא יכול לעשות דין בעצמו ולסלק בכוח את הפורץ. מצב נוסף שבו מכירים בעשיית דין עצמית הוא מצב בו החלופה של תביעה משפטית היא לא מעשית (למשל מטלטלין שעלול להיעלם עד שיגיעו לביהמ"ש בעניין). כמו כן, בחברה בה הדין פועל לאט יורחבו מקרים אלה של לגיטימציה בעשיית דין עצמית ולהיפך. הנימוק להשלמה עם עשיית דין עצמית טמון בתגובה אינסטינקטיבית של האדם בעל הנכס.
עשיית דין עצמית על ידי מחזיק כדין
המשפט הישראלי מכיר בחריג לאיסור עשיית דין עצמית כל עוד המחזיק הוא מחזיק כדין. מחזיק כדין ששולל נכס יכול לעשות דין עצמית בהתקיים מספר תנאים. הנסיבות בהן אדם יכול לעשות דין עצמית מפורטות בס' 18 לחוק המקרקעין. במקרים שמותר לעשות דין עצמית מי שכלפיו עשו דין עצמית לא יכול לתבוע את השני תביעה פוזסורית (תביעה מכוח אחזקה). המשפט הישראלי מונע לגמרי עשיית דין עצמי למי שמחזיק שלא כדין גם כלפי גזלנים מאוחרים יותר.
ההחזקה בנכס היא תנאי לעשיית דין עצמית להגנה על חזקה. מי שמצוי בנכס בלא שיש לו בו החזקה לא יכול לעשות דין עצמית. מנגד, ההחזקה הנדרשת לעשיית דין עצמי היא לא חייבת להתבטא בזיקה אמיצה לנכס. למשל, בפסיקה נקבע כי יש זכות לעשיית דין עצמית להגנה על ההחזקה במקרקעין פנויים שנועדו לבנייה על ידי מי שהיה לו "פיקוח גרידא" על הנכס בלא ששהה בו. ואולם, ככל שהזיקה של מי שעשה דין עצמית אל הנכס קטנה יותר כך יהיה קשה יותר להצדיקה.
עשיית דין עצמית על ידי מי שלא החזיק בנכס
א. עשיית דין עצמית על ידי הרשאי להחזיק- דומה כי הנימוק המרכזי לעשיית דין עצמית, התגובה הספונטנית של בעל הנכס, לא יכולה לעמוד כאן כי האדם לא החזיק בנכס. ואכן לפי ס' 18 (ב) לחוק המקרקעין עשיית דין עצמית מורת רק למחזיק נגד מי שתפס את הנכס מידיו. החוק הבדיל בין "מחזיק" לבין "זכאי להחזיק".
ב. עשיית דין עצמית לאחר חלוף זמן מפעולת הנישול- החוק אכן מתיר עשיית דין עצמית לאחר חלוף זמן מפעולת הנישול אך על התקופה להיות קצרה. אי ידיעת הנגזל אודות הגזלה לא מאריכה את התקופה הזו. בס' 18 לחוק המקרקעין הוגדר שעד תקופה של כ30 יום ניתן להגיב.
ישנם מקרים בהם מועד התפיסה של הנכס לא יהיה ברור, לא נדע מתי להתחיל את התקופה של 30 יום. לפי ביהמ"ש נקבע שמועד זה הוא המועד בו הנסיבות מעידות על כוונת הפולש להשתלט על הנכס. נראה כי גם אם חלפו 30 יום יכול להיות שתינתן הצדקה לעשיית דין עצמית, במיוחד אם לא ידע על הפלישה.
ג. עשיית דין עצמית נגד מחזיק כדין שהפך למחזיק שלא כדין: כשאדם מקבל הסכמה להחזיק בנכס מסויים עד מועד נקוב ולאחר המועד הנקוב לא מחזיר את הנכס, האם מותר לעשות דין עצמית (למשל שוכר ומשכיר)? לא ניתן להצדיק עשיית דין עצמית במקרה זה בדרך של תגובה ספונטנית של אדם לנישולו מנכס מפני שלא כך המצב ביחסי שוכר משכיר ועל כן הנטייה היא להשיב בשלילה במקרה שכזה.
ס' 18 (ב) מתיר עשיית דין עצמית למי שתפס את הנכס ומי ששוכר נכס לא עונה על הגדרה זו. נימוק נוסף נגד עשיית דין עצמית המקרה זה הוא שמשכיר נפרד מרצון בהחזקתו בנכס ולא רואים בו כמחזיק, כאמור רק למחזיק יש את הזכות לעשיית דין עצמית. חריגים לכך יש בחוק אכלוס עולים (לא רלוונטי לעבודה) ובחוק מקרקעי ציבור(סילוק פולשים) יורחב בהמשך.
ד. עשיית דין עצמית על ידי מחזיק עקיף: כאמור, אמרו שבהקשרים מסויימים גם מחזיק עקיף ייחשב כ"מחזיק". השאלה היא האם בהקשר של עשיית דין עצמית ראוי להחיל את ההגדרה המרחיבה של "החזקה" כך שגם מחזיק עקיף יוכל להיזקק לעדיית דין עצמית? נראה שלא כי אין למחזיק עקיף את הצידוק של התגובה הספונטנית. יש הסבורים כי למרות זאת גם למחזיק עקיף יש הזכות לעשיית דין עצמית.
ה. עשיית דין עצמית ב"מקרקעי ציבור" (חוק סילוק פולשים): במקרקעי ישראל ומקרקעין של רשות מקומית ניתן לפנות פולש ללא פסק דין, אם יש פולש ניתן לו צו סילוק ואם לא יסתלק אז מותר לפקח לסלקו בכוח והוא גם יכול להיעזר במשטרה. זה הליך פינוי מזורז ששקול לעשיית דין עצמית כי לא נזקקים לבית משפט.
ההבדל בין עשיית דין עצמית של רשות ציבורית לבין אדם פרטי הוא שהיא לא מותנית בכך שהנכס יצא מחזקת הרשות. בנוסף, היא ניתנת להפעלה גם כלפי מי שקיבל את הנכס בהסכמת בעליו אולם הרשות סבורה שהחכירה הסתיימה (אלא אם ההחזקה כדין הייתה יותר מ7 שנים). הבדל נוסף הוא שהזמן לעשיית דין עצמית לרשות ציבורית הוא ארוך יור מ30 יום של אדם פרטי (שישה חודשים מרגע שהתברר לו על התפיסה ועד 36 חודשים). בגלל שזהו חריג שלא מצריך פנייה לערכאות נדרש לפרשו בצמצום, וכן חשוב מאוד להוכיח שתפיסת המקרקעין היא לא כדין! אם לא הוכחנו זאת (בתור רשות ציבורית/המדינה) יש ללכת לערכאות. האפשרות לעשיית דין עצמית לפי חוק סילוק פולשים עומדת בנוסף לס' 18 (ב) לחוק המקרקעין וניתן להשתמש גם בו אם עומדים בתנאיו.
עשיית דין עצמית מכוח הסכם
ס' 19 לחוק המקרקעין האוסר על עשיית דין עצמית לא מכפיף את האיסור להסכם הין הצדדים ומכך אנו מסיקים שאין להתנות על סעיף זה. החוק בא לשמור על הסדר הציבורי והתנייה על כך על ידי חוזה סותרת את תקנת הציבור.
עשיית דין עצמית כנגד חליפו של המנשל: מנשל שהעביר את הנכס שתפס לצד שלישי במקרים בהם חלה תקנת השוק כלפי צד שלישי. מביא את זכות המנושל בנכס לקצה. צד שלישי הוא בעל זכות ההחזקה בנכס והמנושל לא זכאי לעשיית דין עצמית. במקרים בהם המנשל העביר את הנכס לצד שלישי ולא חלה על המעבר תקנת השוק הם...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
