אדונים ונתינים: יחסים בין־גזעיים בהודו הבריטית 1757-1947
לובלסקי, 2011
מבוא
מאמר זה סוקר את ראשית המחקר האוריינטליסטי בהודו ויטפל ברעיונותיו של סר וויליאם ג'ונס (1794-1746) מייסד האגודה האסיאתית של בנגל, שהייתה הגוף הראשון אי־פעם שעסק בליקוט ובניתוח מידע מדעי על אודות הודו ותרבותה. "גיבורו" השני של המאמר הוא ההיסטוריון והמדינאי הבריטי, תומאס בבינגטון מקולי (1859-1800) שכיהן בתפקיד שלטוני בכיר בהודו בשנים 1834-1838 וניסח במו ידיו רפורמה משפיעה מאין כמוה במערכת החינוך ההודית. לבסוף, אעסוק ביורשו המובהק של ג'ונס, המלומד האנגלו־גרמני, פרידריך מקס מילר (1900-1823) אשר במהלך קריירה מזהירה באוניברסיטת אוקספורד, בשנים 1850-1900 תרם יותר מכל אחד אחר בתקופתו לשינוי לטובה בדימויה של הודו בדעת הקהל הבריטית. סקירת הקשת הרעיונית המאפיינת את פעילותם של שלושה אישים מרכזיים אלה תביא להבנה טובה יותר של המציאות האמביוולנטית שאפיינה את היחסים הגזעיים בין אדונים לנתינים בהודו הבריטית. מציאות זו אפשרה אמנם גילויים רבים של גזענות בריטית כלפי הנתינים ההודים, אך לצדה של זו גם התפתחות של הכרה באיכותה של התרבות ההודית העתיקה, וזו הביאה לעידון הגישה הגזענית ובסופו של דבר, לפחות בחוגים מסוימים, אף לביטולה ולהחלפתה בחזון של שיתוף פעולה בין שני העמים. המאמר עוסק בתיאור היחסים המורכבים שהתרחשו בין הכובשים הבריטים לבין הנתינים ההודים במהלך התקופה הארוכה שבה שלטה בריטניה בהודו. השלטון הבריטי היה אחראי רבות לעיצוב הפוליטי חברתי של הודו בימנו שנבנתה על ערכי הדמוקרטיה המערבית. למעשה ניתן לראות כי קיים סוג של דיסוננס ביחס של השליטים הבריטים בהודו, מציאות אמביוולנטית ששילבה יחסי גזענות לנתינים ההודים לבין הכרה בתרבותם העתיקה והמפוארת. ההתפשטות הקולוניאלית של בריטניה לעבר הודו החלה כאשר הבריטים שאפו למצוא נתיב מסחר שיקשר בין המערב לבין הודו. באותן השנים התרחש מרוץ אימפריאליסטי של כלל מעצמות מערב אירופה על ידי כיבוש שטחים והקמת קולוניות מעבר לים. באמצע המאה ה-18 (1757) החלה ההשתלטות הבריטים על הודו, בשנה זו כבש הצבא של הודו המזרחית את העיר מידי המושל של בנגל. מרגע זה החלה השתלטות הודו המזרחית על שטחים נוספים, שבסופו של דבר יצר רצף שלטוני שנודע בשנת 1947 בשם הודו הבריטית.
וויליאם ג'ונס והמיתוס הארי
כבר בהתחלה ניתן לראות הבחנות גזעניות כאשר שתי קבוצות אכלסו את הודו הבריטית, הראשונה "דראווידים" שישבו בדרום, והשנייה "הארים" שישבו בצפון. החוקר הבריטי הראשון שהגה את המונח שאנו מכנים היום "המיתוס הארי", היה השופט והבלשן הנודע, סר וויליאם ג'ונס שהגיע להודו בשנת 1783 כדי לכהן כנשיא בית המשפט העליון של בנגל. ג'ונס קידם תפיסה של "כיבוש נאור" לפיה החוקים ההודים יתורגמו לאנגלית עבור אותם שופטים אנגלים שיוכלו לשפוט על פי כללי המשפט ההינדואי כך למעשה הבריטים מתאימים את עצמם למערכת המשפט והמוסר המקומיות. אולם רעיון זה לא היה קל לביצוע מאחר וההודים התנהלו לפי חוקים שבעל פה, בעוד הבריטים בעלי מסורת ארוכת השנים היו רגילים לחוקים שבכתב. כמו כן, ההינדואים סרבו לאפשר לזרים ללמוד את שפתם "סנסקריט" כיוון שהאמינו שזו שפה קדושה שניתנה להם ישירות. האמביוולנטיות נוכחת פה פעם נוספת כאשר מצד אחד הבריטים מפנימים כי בהודו קיימת תרבות מפותחת בעלת מסורת ייחודית וכתבי קודש מסקרנים, אולם מצד שני, כל עוד הבריטים לא היו מסוגלים ללמוד את כתב הסנסקריט זה מנע מהם ללמוד על אודות תרבותה, והרי שהידע היה מאוד חשוב מכיוון שאפשר למעצמות לשלוט ביעילות בקולוניות שלה. למרות תחושת המסתורין על אודות התרבות ההודית, ליוו אותה גם טענות כי ההודים "אינם יכולים להיחשב כבני תרבות של ממש". הניגוד הדתי בין הנצרות באירופה לבין ההינדואים שהאמינו בכמה אלים תרמה לכך. הדת בהודו נתפסה בידי האירופים כברברית ופרימיטיבית, חלקם קראו להחלפת...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
