מישהו צריך להיכשל. פרק 6: חוסר הצלחה בפתרון בעיות חברתיות
Labaree, 2012
הרפורמות בבתי ספר באמריקה טובות יותר בהחלפת הצורה של מערכת החינוך מאשר בשינוי המהות של לימוד בכיתה. והן טובות יותר בהחלפת הצורה של חיי החברה האמריקאיים מאשר בקביעת המהות של הבעיות החברתיות במדינה. אין בכך כדי לומר שהרפורמה אינה יעילה, אלא שהיא אינה יעילה בביצוע המשימות שקבענו עבורה. למעשה, רפורמות בבתי ספר היו בעלות השפעה מרכזית על היבטים רבים של החברה באמריקה, על ידי התאמת הדרך שבה אנו עושים דברים לדרך שבה בתי ספר עושים דברים. אולם בעת ובעונה אחת היא תרמה מעט מאוד להשגת היעדים העיקריים כגון צמצום חוסר שוויון חברתי, קידום יצרנות כלכלית, לעורר מעורבות אזרחית ושיפור בריאות הציבור.
בפרק זה אני שואל מדוע לא הצליחה הרפורמה בבתי הספר לפתור בעיות חברתיות בהתייחס תחילה להצלחה המוגבלת במימוש היעדים המרכזיים שהיא ביקשה לאורך השנים. לאחר מכן אתבונן בהישגים הצנועים של התנועות השונות לרפורמה בבתי ספר. לסיום אבחן את השורשים של חוסר ההצלחה של החינוך כסוכן של שינוי חברתי.
ההשפעה של רפורמה בבתי ספר על שוויון חברתי, על יעילות ועל ניעות חברתית
מקום טוב להתחיל בו הוא לשקול את ההשפעה של הרפורמה על שלושה יעדים חברתיים שזיהיתי כמרכזיים במערכת החינוך בארה"ב: שוויון דמוקרטי, יעילות חברתית, וניעות חברתית
שוויון דמוקרטי
מערכות חינוך סביב העולם הצליחו יותר להשיג את המשימות הפוליטיות שלהן מאשר את משימות של יעילות או הזדמנות. בשלב התפתחותי בהבניה של מדינת לאום, כמעט בכל מקום בעולם, החינוך נדמה כבעל תפקיד חשוב. טווח רחב של מחקרים היסטוריים בארה"ב ובמדינות אחרות תומך במסקנה זו. התרומה העיקרית בהקשר זה נדמית בכך שחינוך מסייע ליצור אזרחות לאומית מתוך אוסף של זהויות מקומיות. מדינה אחר מדינה פיתחו מערכת של חינוך כללי בנקודה שבה היא ניסתה להפוך את עצמה למדינה מודרנית המאוכלסת על ידי אזרחים ולא על ידי נתינים עם אותה התרבות וזהות לאומית משותפת. כפי שראינו במקרה של ארה"ב בתחילת המאה ה-19, הבעיה המרכזית במהלך תקופת המעבר הזו היא כיצד לייסד סדר חברתי מודרני המבוסס על יחסי חליפין וסמכות חוקית מתוך השרידים של סדר חברתי מסורתי המבוסס על יחסים פטריארכאליים וסמכות פאודלית. מערכת של חינוך ציבורי מאפשרת את המעבר הזה בעיקר על ידי הבאה של קבוצה שונה של צעירים בקהילה יחד תחת קורת גג אחת וחשיפה שלהם לתוכנית לימודים משותפת ולמערכת משותפת של חוויות חברתיות. אלה מבין הדברים המעטים שבתי ספר עושים היטב בעקביות.
הוכחות מראות כי כשלב פורמטיבי מערכות בית ספר בארה"ב ובמקומות אחרים היו יעילים באופן יוצא מן הכלל בקידום אזרחות וביצירה של סדר חברתי חדש. זהו הישג משמעותי שמצדיק את ההשקעה האדירה בהקמה ההתחלתית של מערכות אלה. ותוך כדי בנייה בהיקף זה ליצירת קהילה, המשיכו בתי ספר להיות בעלי תפקיד חשוב כסוכנים לשילוב מהגרים חדשים. היה זה חשוב במיוחד בארה"ב שהיא חברה של מהגרים – החל באירים ובגרמנים באמצע המאה ה-19 וכלה במקסיקנים ודרום-אסיאתים בתחילת המאה ה-21 – שם בתי ספר היו מנגנון מרכזי לשילוב זרים בחוויה האמריקאית.
אולם היכולת של חינוך לקדם שוויון דמוקרטי בארה"ב שהייתה קשורה במידה מועטה ללימוד, דהתה במשך הזמן ונטתה במידה הולכת וגוברת בשל מגמות סותרות לעבר חוסר שוויון. נדון בכל אחת מהסוגיות האלה בתורה. ראשית, יש לציין שכאשר בתי ספר היו יעילים בבניית קהילה, היה זה קשור במעט לתוכן של תוכנית הלימודים או לטבע של ההוראה בכיתה. מה שהיה חשוב היה שבתי ספר סיפקו חיברות משותפת לכל התלמידים. מה שהם למדו למעשה במקצועות הלימוד לא היה רלוונטי כל עוד כולם היו חשופים לאותם חומרים. הליבה של הלימוד הייתה תרבותית ולא עיונית. חוסר הרלוונטיות של תכנית הלימודים היא גורם חשוב המסביר מדוע תוכנית לימודים זו השתנתה לאט כל כך לאורך מאתיים השנים האחרונות בשעה שהחברה השתנתה דרמטית. אפילו אחרי חמישים שנה של תקיפה כוללת את תכנית הלימודים המסורתית על ידי שני הענפים של התנועה הפרוגרסיבית, תלמידים עדיין בילו את מרבית זמנם במקצועות הליבה של מתמטיקה, מדעים, אנגלית והיסטוריה. צורת החינוך יותר מאשר התוכן סייעה לבסס ולשמר את הרפובליקה האמריקאית.
שנית, החשיבות של חינוך ביצירת קהילה פחתה לאורך השנים. מערכת חינוך משותפת הייתה חשובה באופן מכריע בימים הפורמטיביים של הרפובליקה האמריקאית אבל לאחר שהמשך הקיום של המדינה לא היה מוטל עוד בספק, התפקיד הפוליטי של המערכת נעשה מכריע פחות. חיזוק מחדש של הקהילה היא שגרה ביחס להתערבות בעת משבר שאפיינה את בית הספר הציבורי המוקדם. כתוצאה מכך, הדרכים החדשות יותר שבהן בתי ספר מקדמים אזרחות נעשו פחות של צורה ויותר של מהות. המשקעים של יעד פוליטי נמצאים עכשיו בעיקר בשיעורים של היסטוריה אמריקאית, הרצאות בכינוסים בבתי ספר, טקסי צליינות בחג ההודיה, דיוקנאות של נשיאים על קירות הכיתה, והפסקה לשירת ההמנון הלאומי לפני משחקי כדורגל. מה שהיה רציונל בחזית לקיום של המערכת נסוג עתה לחצר האחורית של מערכת שעסוקה יותר בסוגיות אחרות.
שלישית וחשוב ביותר, עם זאת, התפקיד של בתי ספר בקידום שוויון דמוקרטי פחת מפני שבתי ספר מקדמים בתוקפנות באותו הזמן חוסר שוויון חברתי. אחד הנושאים החוזרים בספר זה הוא שכל תנועה של בתי ספר באמריקה למען שוויון ניצבה מול התנגדות של תנועה חזקה בכיוון ההפוך. כאשר יצרנו מערכת חינוך משותפת בתחילת המאה ה-19, יצרנו גם מערכת חינוך תיכונית להבחין בין תלמידים מהמעמד הבינוני מכל היתר. כאשר הרחבנו את הגישה לתיכון בתחילת המאה העשרים יצרנו גם מערכת לעקוב אחרי תלמידים בתוך בתי הספר ופתחנו את השערים ללימוד של מעמד בינוני במכללה. כאשר הרחבנו את הגישה למכללה באמצע המאה העשרים ניתבנו תלמידים חדשים לתוך השכבות הנמוכות יותר של המערכת ועודדנו תלמידים מהמעמד הבינוני להמשיך ללימודים לתואר. במערכת החינוך האמריקאית יש הבדלים חברתיים באותה המידה שיש בה שוויון חברתי. למעשה, בשעה שהמערכת התפתחה, הרעיון של שוויון נעשה צורני יותר, התמקד בעיקר ברעיון של גישה רחבה לחינוך ברמה מסוימת ואילו הרעיון של חוסר שוויון נעשה מהותי יותר, מכיל תוצאות חברתיות וחינוכיות שונות ביותר.
יעילות חברתית
בשפה של מדיניות חינוכית, מצב התפקיד של יעילות חברתית הוא טוב. זו אחת האמונות היסודיות של הכלכלה של ימינו על התפתחות בינלאומית ומדיניות חינוכית שחינוך הוא בעל תפקיד מרכזי בפיתוח כלכלי כהשקעה בעלת ערך בהון האנושי. כפי שראינו בפרק 1, זה נעשה נושא מרכזי יותר בשפה של רפורמה בבתי הספר בארה"ב, החל בפרוגרסיבים מנהליים כלה ביתר מאמצי הרפורמה במאה ה-20. היום קשה למצוא נאום פוליטי, מסמך של רפורמה או מאמר בעמוד דעות על חינוך שלא כולל שבחים לתפקיד המכריע של החינוך בפיתוח הון אנושי ובעידוד צמיחה כלכלית – והצורך לשפר בתי ספר כדי לתקן את המעוות בכלכלה.
מאחר שטיעון זה חשוב כל כך בפוליטיקה של חינוך – יש המתייחסים לכך כאל "גוספל של החינוך" – אדון בכך בהרחבה בפרק הבא כדי להעלות את ההשלכות ואת ההגבלות של טיעון זה לעומק. די לומר לעת עתה שאני סקפטי ביותר לגבי הטענות לפיהן חינוך באמריקה הוא גורם מרכזי בקידום צמיחה והזדמנות כלכלית. חינוך עשוי להיות בעל השפעה כלכלית משמעותית בנקודות מסוימות של התפתחות (כמו בהתחלת התיעוש) ולסוגים מסוימים של חינוך (בית ספר יסודי). הראיות משכנעות פחות להנחה זו ברמה כללית. מגוון מחקרים מציע סיפור מורכב יותר. ייתכן שהשקעות בחינוך מעוררות צמיחה כלכלית אבל אולי חברות מתחילות להשקיע יותר בחינוך כתוצאה מצמיחה כלכלית – מפני שהן יכולות להרשות לעצמן ומפני שזהו סימן לעלייה שלהן כמדינות-לאום מודרניות. על כן לא ברור אם חינוך ורפורמה בבתי ספר הם בעלי יותר מאשר השפעה פזורה על פיתוח הון אנושי.
ניעות חברתית
בדמוקרטיות ליברליות באופן כללי ובארה"ב בפרט התקווה הנצחית היא שהזדמנויות חינוך מתרחבות ישפרו את הניעות החברתית ויצמצמו חוסר שוויון חברתי. זה היה הגורם העיקרי ברטוריקה של תנועות רפורמה בחינוך באמריקה של דה-סגרגציה (ביטול של הפרדה גזעית במוסדות ציבוריים), סטנדרטים ובחירה. אבל הוכחה התומכת בתקווה זו פשוט אינה קיימת. הבעיה היא זו: בכל הקשור לחינוך, ניעות חברתית ושוויון חברתי הם מדדים יחסים בלבד של עמדה חברתית. אלה שני מקרים של מה שחוקרי מדעי החברה מכנים "משחק סכום אפס": 0 = B + A. אם A עולה אז B חייב לרדת כדי לשמור את הסכום על אפס. אם אדם אחד עוקף אדם אחר בסולם החברתי, האיש השני נותר מאחור. ואם ההבדלים החברתיים בין שני אנשים מצטמצמים, אז יתרון חברתי רב יותר של אדם אחד פירושו יתרון חברתי מועט לאדם האחר. הסימטריה מצויה בשני המדדים.
אף ששוויון חברתי הוא יחסי במהותו, אפשר לחשוב על ניעות חברתית במונחים של עמדה מוחלטת ולא יחסית. במהלך המאה העשרים בארה"ב, האחוז של עובדים בחקלאות, בייצור, בבנייה ובתפקידי צווארון כחול אחרים ירד ואילו נמצאה עלייה באחוז של עובדים של כמורה, ניהול, בעלי מקצוע, נותני שירות ובתפקידי צווארון לבן אחרים. באותו הזמן האחוז של אנשים שסיימו בית ספר יסודי הצטמצם ואילו האחוז של מי שסיימו תיכון, מכללה והשכלה גבוה עלה. כך אצל משפחות רבות ההורים היו בתפקידי צווארון כחול והילדים שלהם צווארון לבן. להורים הייתה השכלה צנועה ולילדיהם הייתה השכלה רבה משמעותית מהם. במונחים מוחלטים על כן, ניעות חברתית מעובדי צווארון כחול לצווארון לבן במהלך תקופה זו הייתה משמעותית, שכן ילדים לא רק עלו בסיווג המקצועי ביחס להוריהם אלא גם השיגו שכר גבוה יותר ורמת חיים גבוהה יותר. וניעות חברתית זו הייתה קשורה ביותר לעלייה המשמעותית ברמת החינוך. זה היה סיפור הצלחה ואפשר להבין כי מי שהיו מעורבים ייחסו את ההישגים החברתיים האלה לחינוך. עבור אמריקאים רבים נראה שהיה בכך כדי לאשר את הפתגם: כדי לקבל עבודה טובה יותר, תרכשו חינוך טוב. בתי ספר סייעו לאנשים לטפס במעלה הסולם.
ברמת הפרט, תפיסה זו הייתה נכונה למדי. במאה העשרים נעשתה נורמה של מעסיקים לקבוע כישורי השכלה מינימליים לעבודה, ובאופן כללי מידת החינוך הנדרשת עלתה ככל שעלית בסולם התעסוקתי. זה היה נכון בעיקר לקבלה התחלתית למקום עבודה מאשר לקידום מאוחר יותר וזה לא כלל מגזרים של יזמים בירוקרטיים יותר או פחות (חברות הזנק בעמק הסיליקון מאוכלסות לעתים קרובות בעובדים שנשרו מלימודים במכללה) אבל צעירים לרוב היו בעלי מניע חזק להשיג חינוך רב יותר כדי ליהנות מתמורות כלכליות וחברתיות. מחקרים כלכליים מוכיחים דרך קבע תשואה משתנה אך משמעותית להשקעה של המשפחה בחינוך ילדיהם. לדוגמה, אומדן אחד מראה כי גברים בין השנים 1914 ל-2005 השיגו הטבה ברווחים לאורך החיים לכל שנה של לימודים במכללה בטווח שבין 8 ל-14 אחוזים. בכך החינוך נעשה השקעה גדולה למשפחות – טוב יותר מאשר שוק המניות, שהייתה לה תשואה שנתית של כ-8 אחוזים במהלך אותה התקופה.
עם זאת, מה שנכון עבור כמה פרטים אינו בהכרח נכון עבור החברה בכללותה. ראשית, אף שרכישת השכלה רבה יותר נותנת לפרט יתרון בתחרות על עבודה מסוימת, לא ברור שעלייה רבה במספר בוגרי מכללות יוצרת עלייה במספר עבודות ברמה גבוהה יותר עבור בוגרים אלה. בפרק הבא אבחן את הקשר בין חינוך לכלכלה – שאלת ההון האנושי – בפירוט, אבל עתה אומר רק שאני לא משוכנע שחינוך טוב יותר מביא ליצרנות רבה יותר ולצמיחה כלכלית. השניים בהחלט קשורים אבל אטען שהסיבה יכולה להיות גם בכיוון...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
