מחיבת ציון לציונות – התנועה הלאומית באימפריה הרוסית
ברטל ופרנקל, 2010
א. הפזורה האשכנזית בין שלוש אימפריות
באימפריה הרוסית התקיים האגף הגדול ביותר של התנועה הלאומית היהודית בתקופה שלפני מלחמה"ע ה-1. הרצל נכשל במאמציו לגייס את בעלי ההון היהודים ממערב אירופה, ולכן הפנה את מאמציו ליהדות מזרח אירופה (ששכנה בעיקר ברוסיה ובחבל גליציה, אז בתחומי הממלכה האוסטרו הונגרית) שהיווה מאגר התמיכה הגדל ביותר שלו.
התנועה הלאומית היהודית במזרח אירופה קדמה בכמה עשרות שנים להופעתה של הציונות כתנועה מדינית כפי שנוצרה על ידי הרצל. במזרח אירופה הוקמה בשנות ה80 של המאה ה-19 תנועת חיבת ציון. תהליך ההתחברות בין ה"אוסט יודן" (יהודי המזרח) ל"ווסט יודן" (יהודי המערב) היה מורכב ולווה לא פעם במתחים בגלל הבדלי התרבות שבהן צמחו שני הפלגים.
עד תקופת חלוקת פולין (1772-1793) הייתה הפזורה היהודית האשכנזית ישות אתנית תרבותית אחת. מסוף המאה ה-18 עם כניסת רעיונות ההשכלה והלאומיות החלה להיווצר ביניהם תהום, בעיקר בגלל ההזדהות ההולכת וגוברת של יהודי פרוסיה עם המדינה (שבין היתר גררה גם את זניחת היידיש ומעבר לדיבור בגרמנית) וכן בשל ההתערות ההולכת וגוברת של יהודי מערב אירופה בחברה המקומית והתנערותם מהתרבות היהודית האשכנזית. היהודי הפולני הפך לסמל לפיגור תרבותי, ניוון, עוני ובערות.
אנשי תנועת ההשכלה, ראו עצמם כרפורמטורים בתחומים המדיניים, חברתיים, כלכליים. תפיסתם הייתה שיהודי מזרח אירופה משמרים את סדר העולם הישן, זקוקים לסיוע ושיקום באמצעות פעילות פילנתרופית, ועליהם לשנות דרכיהם על פי המופת האירופי בכלל והגרמני בפרט. למרות זאת, ולמרות שצידדו בנאמנות לשלטון ושינוי הדרך לכיוון שהתוותה תנועת ההשכלה, שמרו המשכילים על קשרים עם משכילים יהודיים אחרים ברחבי אירופה והצליחו לשמר רשת בינ"ל של אחדות אשכנזית, ואף רצו לשמר גם אם לשנות את החברה היהודית, כמו כן לא פעם היוו את נציגיה מול שלטונות המדינה הריכוזית.
בהיסטוריוגרפיה הציונית יש דגם התפתחותי שמקובל עד היום שעל פיו נוסדה התנועה הלאומית היהודית במזרח אירופה:
א) יציאה מן החברה המסורתית וניסיון השתלבות בחברה הסובבת. אופטימיות באשר להשגת שוויון זכויות אזרחי והשתלבות חברתית.
ב) דחיית החברה את היהודים – התגברות האנטישמיות, פרעות מצד ההמון וגזירות מצד השלטון.
ג) שלב השיבה אל העם – התפתחות ההכרה הלאומית והקמת תנועה לאומית.
יש לציין שהדגם הנ"ל לא תמיד מדוייק, מפני שאנו מכירים כמה ממנהיגי התנועה שעוד לפני "שלב ב" כבר השתעשעו ברעיון הלאומי והגו בו (למשל פרץ סמולנסקין ובן יהודה), אולם הדגם שנוצר על ידי ליליינבלום וההיסטוריון הלאומי שמעון דובנוב, הוא זה שתפס בהיסטוריוגרפיה היהודית. דובנוב הציג תזה שהחלה עם קבלת "הצהרת זכויות האדם והאזרח" בצרפת (1789), המשיכה עם התפשטות האמנציפציה ברחבי אירופה ובמקביל ביטולה של האוטונומיה היהודית שאותה ראה דובנוב כביטוי מובהק של זהות לאומית בעידן הטרום מודרני.
כלומר לפי דובנוב, אירוע חיצוני שליהודים לא הייתה שליטה עליו, הוא זה שכפה על היהודים שינוי. דובנוב אומר שהמהפכה הצרפתית הייתה אנטיתזה לאופי הלאומי של הקהילה היהודית בעידן הטרום מודרני, אך הוא גם זה שנשא בשורת שחרור וקדמה. השלכותיה של המהפכה הצרפתית ובהן כפירה לאומית, הולידו בדרך דיאלקטית (כלומר מתוך ניגוד דווקא) התעוררות לאומית בקרב יהודי מזרח אירופה. ברטל ופרנקל מצביעים על גורמים של המשכיות שהתמידו בחברה היהודית גם בשנים בהן התרחשה כפירה לאומית בלשונו של דובנוב, והעניקו לתנועה הלאומית בארצות מזרח אירופה את אופייה המיוחד כלאומיות בעלת צביון אתני מובהק.
ב. גורמים דמוגרפיים לעוצמתה של התנועה הציונית במזרח אירופה
בתנועה הציונית לא רצו להבליט ולייחד את חלקם הגדול של יהודי מזרח אירופה בגלי העלייה בשנים 1881-1917, הניסיון היה להציג זאת יותר כמפעל משותף של כלל הלאום ולכן ניסו להבליט את המשותף ליוצאי התפוצות השונות ולבלוע את הייחוד ואת הקשר של העולים לעולם שממנו באו.
בעשורים האחרונים של המאה ה-18, האימפריה הרוסית ספחה שטחים נרחבים מן האימפריה העות'מנית, ועקב כך החלה נדידת עמים שכללה גם תנועת הגירה גדולה של יהודים בעידוד השלטונות, מהאזור הצפון מערבי של רוסיה (ליטא וביילרוס) וכן גם מגליציה לכיוון אזורים בדרום מזרח רוסיה שכונו "רוסיה החדשה", בפלכים של חרסון, יקטרינוסלב וטאווריה שנלקחו מהאימפריה העות'מנית.בפלכים החדשים נוסדו מאות עיירות וערים חדשות, ובתוך עשרות שנים כבר ישבו שם מאות אלפי יהודים. למשל באודסה שבשנת 1791 ישבו בה רק 10 יהודים, הפכה מאה שנים אחר כך לקהילה היהודית הגדולה ביותר בתחום המושב. כמו כן היו הגירות גדולות גם למולדובה ולוולכיה. גל ההגירה הענק שכלל מאות אלפי יהודים, התיישב באזורי האימפריה העות'מנית לשעבר, באזור רווי מתחים, ובסוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20 היו כמה התפרצויות שהסתיימו בפוגרומים קשים ביהודים, כך למשל הפוגרום בקישינב שבבסרביה (1903) ובאודסה היו שישה או שבעה פוגרומים בין השנים 1821-1919.
בעידוד ההגירה היו לשלטונות הרוסיים שתי מטרות:
א) ישוב שטחים דלילי אוכלוסיה.
ב) רצון להפטר מקבוצות אוכלוסין שנראו מיותרות ושפעילותן הכלכלית נחשבה מזיקה לשאר התושבים במחוזות הצפון מערביים של האימפריה.
היהודים לא היו הקבוצה האתנית היחידה שהיגרה במספרים גדולים, היו עוד קבוצות אתניות רבות אחרות, שחלקן סופחו לתוך האימפריה וחלקן נזרקו החוצה מן האימפריה הרוסית והתיישבו בתוך האימפריה העות'מנית.
העליות הראשונות והשניות לא היו יוצאות דופן מבחינת הגירה והתעוררות לאומית בתקופה ההיא ולא ייחודיות לעם היהודי, פעילות זו קרתה אצל עוד עמים ובעוד מקומות.
כדאי לשים לב שעד עתה במחקר דיברו רק על ההתעוררות הלאומית היהודית באזור התפר שבין גרמניה, אוסטריה, פולין ורוסיה, אך גם באזורים שבין רוסיה, האימפריה ההבסבורגית והאימפריה העות'מנית, הייתה התעוררות יהודית חזקה באותה עת.
יהדות מזרח אירופה התייחדה במספר תכונות דמוגרפיות וגאוגרפיות מקהילות ישראל באגף המערבי של אירופה, ואלה סייעו לה להתקיים עד שלהי המאה ה-19 כיחידה שנבדלה מסביבתה בצביונה האתני, הדתי והתרבותי, וזאת למרות הניסיונות של הפקידות הרוסית והאוסטרית לשלב את היהודים במערכות המדינה. היו ארבע נדבכים שתרמו לקהילת יהודי רוסיה להיות קהילה ייחודית:
א) הם היו הקהילה היהודית הגדולה ביותר.
ב) המרוכז ביותר ביישוביו.
ג) המגובש ביותר מבחינת תרבות ואורח חיים.
ד) המושרש ביותר במסורת הדורות של תרבות יהודית.
ארבעת הנדבכים הללו הם שעיצבו את קווי האופי הייחודיים של היהדות הרוסית:
1) ישות יהודית חזקה ומובלטת בחייה וסגנונה.
2) מתיחות יהודית מתמדת בגורלה ובמהלך תולדותיה.
3) התעצמות יהודית גוברת והולכת במאבקה...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
