אבל ומלנכוליה
פרויד, 1917
המאמר מנסה לשפוך אור על טבע המלנכוליה על-ידי השוואתו עם האפקט הנורמאלי של אבלות. חלק מצורות הביטוי של מלנכוליה הן סומאטיות ולא פסיכולוגיות. המאמר מדבר בעיקר על מקרים שהטבע הפסיכוגני וודאי. הקורולציה בין מלנכוליה ואבלות נראית מוצדקת אם משווים את התמונה הכללית של שניהם. יותר מכך, הסיבות הסביבתיות הנראות לעין דומות עבור אבל ומלנכוליה.
אבלות היא בדרך כלל תגובה לאובדן של אדם אהוב, או אובדן של דבר מופשט אשר תפס מקום חשוב אצל היחיד כגון: אובדן המדינה של היחיד, חופש, אידיאל ועוד. אצל חלק מהאנשים, אותן השפעות יוצרות מלנכוליה במקום אבלות והם נחשדים בדיספוזיציה (כלומר בתפיסה) פתולוגית.
חשוב לציין שלמרות שאבלות כוללת עזיבה של הגישה הרגילה לחיים, אף פעם לא עולה בדעתנו להתייחס אליה כאל מצב פתולוגי ולהפנות את האדם לטיפול רפואי. אנו סומכים על כך שהאבל יעבור אחרי תקופה מסוימת, ורואים בהפרעה לתהליך האבל דבר לא מועיל ואף מזיק.
המאפיינים הנפשיים המובחנים של מלנכוליה הם בעיקר: ייאוש וחוסר אונים, חוסר עניין בעולם החיצוני, אובדן של היכולת לאהוב, עצירה של כל הפעילויות, והנמכה של החשיבות העצמית עד לרמה של האשמה עצמית וביקורת עצמית, כשהשיא של תחושות אלה בא לידי ביטוי בדלוזיות של ציפייה לעונש.
ההפרעה בחשיבות עצמית חסרה באבלות, אך חוץ מזה המאפיינים דומים בין השניים. אבלות מוחלטת (=תגובה לאובדן אדם אהוב) מכילה את אותה תפיסה כואבת של הנפש, את אותו אובדן עניין בעולם, את אותו אובדן היכולת לאמץ אובייקט חדש לאהבה (שיהווה תחליף לאובייקט המת) ואותה התרחקות מפעילויות שאינן קשורות למחשבות על המת. קל לראות שאותה עכבה והגבלה של האגו הם ביטוי של התמסרות אקסקלוסיבית לאבלות, שלא משאירה מקום למטרות אחרות או לנושאי עניין אחרים. הסיבה שהתנהגות זו אינה נראית לנו פתולוגית היא כי אנחנו יודעים להסבירה היטב.
העבודה המתבצעת בזמן אבלות: מבחן המציאות מראה כי האובייקט האהוב כבר לא קיים, ועובדה זו דורשת שכל הליבידו ייסוג מההתקשרות לאובייקט האהוב המת. הדרישה הזו יוצרת התנגדות שניתן להבינה- כי הרי אנשים לעולם לא ינטשו עמדה ליבידינאלית מרצון, אפילו לא כאשר יש תחליף זמין בשבילם. העמדה הזו יכולה להיות כל כך חזקה, עד שהיא יכולה הוביל להתנתקות מהמציאות שתאפשר להיצמד לאובייקט האבוד דרך פסיכוזה הלוסינאטורית מלאת כיסופים. באופן נורמאלי, עבודת האבל קשה וכואבת, אך בסיומה האגו חופשי ולא מעוכב שוב. העבודה הזו של התנתקות מהאובייקט המת נעשית בהדרגה, תוך השקעת זמן רב ואנרגיה קטקטית (אנרגיה אמוציונאלית). כל זיכרון וכל ציפייה שבהם הליבידו מחובר לאובייקט עוברים היפרקטקסיס, וכך מושג לבסוף הניתוק של הליבידו.
גם מלנכוליה יכולה להיות תגובה לאובדן של אובייקט אהוב. במקרים שבהם הסיבות לתחושה שונות, האדם יכול לזהות כי האובדן הוא מסוג אידיאלי יותר. יכול להיות שהאובייקט למעשה לא באמת מת, אך אבד כאובייקט של אהבה (כמו בפרידה רומנטית). לעיתים האדם מרגיש שבאמת משהו אבד, אך לא יכול לראות בבירור מה אבד (גרם לאבל, לדכאון). יכול להיות אפילו שהחולה מודע לאובדן שגרם לו למלנכוליה, אבל הוא יודע רק מי אבד ולא מה אבד בתוכו- במלנכוליה יש מרכיבים לא מודעים של מה אבד. במלנכוליה האובייקט שאבד או החלק שאבד בו אינו מודע, ואילו באבל הדברים האלו מודעים.
באבלות, העכבה ואיבוד העניין מוסברים לגמרי על-ידי עבודת האבל שבה האגו עסוק. במלנכוליה, האובדן הלא ידוע ייפתר בעבודה פנימית דומה, ולכן יהיה אחראי על האינהיביציה של המלנכוליה. ההבדל הוא שהאינהיביציה של המלנכוליה נראית לנו כמו חידה, בגלל שאנחנו לא יכולים לראות מהו בדיוק הדבר שמעסיק את האגו לגמרי.
ההבדל בין מלנכוליה לאבלות: במלנכוליה קיימת ירידה גדולה בהערכה עצמית, התרוששות של האגו. באבלות זהו העולם שהפך לעני וריק; במלנכוליה זה האגו עצמו. המטופל מציג לנו את האגו שלו כחסר ערך, לא מסוגל להגיע לאף הישג ומתועב מבחינה מוסרית. האדם מאשים את עצמו, מכפיש את עצמו ומצופה להיות מגורש ולהיענש. הוא משפיל עצמו לפני כולם ומביע תנחומים בקרב קרוביו על כך שהם קשורים לאדם כל-כך חסר ערך. הוא לא חושב כי חל בו שינוי, אלא מחיל את הביקורת העצמית שלו גם על עברו; הוא מכריז כי אף פעם לא היה טוב. התמונה הזו של דלוזיה (בעיקר מוראלית) של נחיתות מלווה בחוסר שינה וסירוב לאכול, ובאופן כללי על-ידי התעלות מעל האינסטינקט שמחייב כל דבר חי להיצמד לחיים.
זה יהיה חסר ערך מבחינה מדעית וטיפולית לסתור מטופל שמאשים כך את עצמו (את האגו שלו). הוא כנראה צודק במידה מסוימת ומתאר משהו כפי שזה נראה לו. אנחנו אכן צריכים לאשר לפחות חלק מהטענות שלו ללא הסתייגות;...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
